השומר מהצללים

פרק 2- לפחד מהחושך

'דם. צעקות. חושך.
זה כל מה שאני רואה.
אני מריחה ריח חריף שגרם לי ולכמה אנשים שבמרחק מה לידי להשתעל בקול רם וצרוד.
לידי אמא ואבא שוכבים על האדמה, שכוסתה בדמיהם.
הם שוכבים דוממים, אמא בזרועותיו של אבא, שידיו מחזיקות את גופה ואת פניה קרוב לחזו.
"אמא?" קראתי בלחש אבל היא לא זזה.
"אני מצטער" שמעתי מאחוריי קול וראיתי את הבחור השחור, ההזיה שלי, עומד מאחוריו כשידיו ספוגות בדם'

קמתי מהחלום בבהלה והתישבתי תוך כדי שאני מתנשפת במהירות ומנסה לסדר את נשימתי.
אחרי שקצת נרגעתי הבטתי לאחור לעבר איפה שהיה אותו בחור לבוש בשחור וראיתי שהוא עדיין עומד שם ללא תנועה, מביט בי.
סקרתי את ידיו ולהקלתי הן היו נקיות מדם, לעומת החלום המזוויע.
חזרתי לשכב במיטה "זה רק סיוט... זה רק סיוט..."
ניסיתי להכניס לראשי אבל ידעתי שרוב הדברים בחלום היו אמיתיים, חוץ מהחלק עם הבחור השחור.
למרות שרציתי להירדם שוב כדי לנסות אולי לשכוח מהסיוט, לא הצלחתי עד שכבר השמש עלתה והבנתי שאין טעם לנסות לחזור לישון.
חיכיתי כמה שעות שבהם ביליתי במחשבות עד שדלת החדר נפתחה והאחות החביבה עם המשקפיים והצמה נכנסה כשבידיה מספר דברים.
היא פנתה אליי "בוקר טוב קייטי, איך ישנת?"
"בסדר" שיקרתי "מה אלה?"
"זה כמה דברים שלך ושל הורייך ששרדו את התאונה" היא הניחה בידי על המיטה תיק קטן של אימי ובתוכו כמה חפצים שחלקם שבורים וחלקם שלמים.
"תודה רבה" הודתי לה וראיתי שהחייוך שהיא חייכה היה אמיתי.
"אין על מה, אלה בגדים בשבילך.
הבגדים שלבשת ביום התאונה נקרעו אז קנינו לך חדשים"
היא הביאה לי את הבגדים שנראו מידה או שתיים גדולה יותר משלי.
"מתי אני יכולה ללכת?"
"מיקה אמרה לי להגיד לך שהיא הזמינה לך מונית לעשר בבוקר, תעברי בקבלה לפני ותגידי להם שאת הולכת כדי לחתום על כמה טפסים"
הינהנתי באישור "בסדר"
ברגע שהיא יצאה רוקנתי את התיק על המיטה ובחנתי את החפצים שהיו שם.
שעון הכסף של אבי, שקיבל מדוד נח לפני חצי שנה ליום ההולדת.
הטלפון מקשים שלי שמרוב כמות הפעמים שנפל לי הייתי תמיד אומרת שגם אם יפול לתהום הוא ישרוד, מצחיק שמעולם לא דימיינתי אפילו שאני באמת אבדוק את זה.
טבעת של אימי, שתיכננה לשים במסיבת אירוסין של נח כשנגיע אליו.
ארנק של אמא וארנק של אבא, חבילת טישו, ותמונה של שלושתינו ביום ההולדת שש עשרה שלי שנה שעברה כשהיינו במסעדה ואחד התיירים באיזור התעקש לצלם אותנו.
ניזכרתי ברגע הזה שפעם כשהייתי חושבת עליו הייתי מרגישה שמחה, והיום רק צביטת כאב וגעגוע.
לקחתי את השעון של אבי וחיברתי אותו לידי הימנית, את הטבעת הכסופה של אימי ענדתי על הקמיצה ביד שמאל.
הרגשתי שאני חייבת לשים תזכורת שלהם, למרות שידעתי שאני לא אשכח לעולם.
אבל לפחות אולי אצליח לזכור שהם תמיד איתי...
הבטתי בשעון וראיתי שעכשיו תישע וחצי. כדאי שאני אתחיל להתארגן עכשיו.
קמתי מהמיטה ולאט לאט הנחתי את רגליי על הרצפה הקרירה.
לקח לי זמן מה לעמוד אבל בסופו של דבר נעמדתי על שתי רגליי והעברתי את משקל גופי אליהן.
הרגשתי כאילו לא הייתי בחוסר הכרה במשך שבועיים.
הלכתי לשירותים שצמודים לחדרי כדי להתלבש, ולפני שבאתי לצאת המראה שם גרמה לי לקפוא במקומי.
הייתי נראת... שונה.
שיערי החום שפעם היה גלי נהיה חלק, עיניי האפורות שקיבלתי מאימי נראו רדופות, עייפות.
התנערתי מהמחשבות ופניתי לצאת כשביד אחת אני אוחזת בתיק הקטן של אימי וביד השניה אוחזת במעקה המדרגות.
כנראה עדיין לא התרגלתי כל כך להליכה.
הבטתי לאחור ונעצרתי בפתאומיות כשראיתי את הבחור השחור עומד מאחוריי.
נשימתי נעצרה כשהבנתי שהוא עוקב אחריי, וקיוויתי שהקטע הזה לא ימשיך לעוד זמן רב.
עשיתי צעד אחד קדימה, וגם הוא צעד קדימה.
צעדתי לאחור וכך גם הוא עשה.
צעדתי צעד לימין והוא לא זז, רק חיכה לרגע בו אתקדם צעד קדימה.
מה שעשיתי בסופו של דבר תוך כדי שאני לא מפסיקה לבחון אותו מידי פעם ולראות שהוא באמת במרחק סביר ממני.
הגעתי לקבלה ומילמלתי לבחורה שישבה שם את שמי ואת רצוני לעזוב.
היא העבירה לי כמה דפים וסימנה לי איפה לחתום כשאני אפילו לא מביטה על מה אני חותמת וממהרת להביא לה בחזרה את הדפים.
"יום טוב" היא איחלה לי ופניתי מחוץ למבנה בית החולים כשאני מודעת לכך שהבחור הזה עוקב אחריי.
הבטתי בשעון וראיתי שהשעה כבר עשר וחמישה.
חיפשתי מונית באיזור וכשמצאתי מונית מחכה בחנייה מיהרתי אלייה וניכנסתי לבפנים מבלי להביט לאחור.
כמעט צרחתי כשראיתי לפתע את הבחור השחור נמצא שתי מושבים לידי.
"חייבים לאחר, אה?" הנהג מונית מילמל במעט חוסר סבלנות והתחיל בנסיעתו.
אפילו לא שם לב שכמעט התעלפתי לו במונית.
איך זה הגיוני? הבחור הזה היה בכלל עשרה צעדים מאחוריי, לא יכול להיות שהוא נכנס למונית כל כך מהר... והוא אפילו לא פתח את הדלת...
הבחור השחור הזה הפחיד אותי, ולמה אני בכלל קוראת לו ככה?
ראשי היה מפוצץ בשאלות שכנראה לא אענה עליהן בקרוב.
אחרי כחצי שעה נסיעה שקטה יצאתי מהמונית לרחוב המוכר של בייתי.
הרגשתי כאילו אני חוזרת סתם מיום רגיל של בית ספר אל הבית, ושם אני אראה את אבא עובד מול המחשב ואת אמא מכינה אוכל או מדברת בטלפון עם חברה...
לא הצלחתי לעכל את זה שהם אינם.
הלכתי בשביל עד שהגעתי לפתח הבית כשהבחור השחור הולך מאחוריי כל הזמן.
זה כבר נהיה מטריד.
עמדתי מול הדלת והסתובבתי אליו, פוגשת במבטו שבוחן אותי ללא הפסקה.
"טוב מפה אתה לא ממשיך איתי, קישטה" מילמלתי אליו וסימנתי לו לעוף מפה.
הוא לא הגיב או זז, והנחתי שפשוט אכנס הבייתה מבלי לתת לו להיכנס.
אולי הוא יבין את הרמז וישאר בחוץ.
הוצאתי את המפתח מעדן החלון, פתחתי את דלת הבית ולאחר שווידאתי שהבחור השחור עדיין נמצא במרחק עשרה צעדים ממני, פתחתי את הדלת וסגרתי אותה במהירות מאחוריי.
הבטתי בעינית הדלת והוצאתי את האוויר מראותיי בהקלה כשראיתי אותו באותו מקום בחוץ.
נשמתי לרווחה "תודה לאל" מילמלתי והסתובבתי לכיוון הבית.
צרחה נפלטה מפי כשראיתי אותו לפתע מולי ומיהרתי להתרחק ממנו כמה צעדים.
איך זה קרה? ראיתי אותו בחוץ. הדלת הייתה סגורה. זה בלתי אפשרי.
"אתה לא נורמלי..." מילמלתי אליו כשאני מניחה את ידי על ליבי שדפק פי כמה יותר מהר.
לא. זה לא הוא שלא נורמלי מבינינו. זאת את שהוזה אותו, את הלא נורמלית.
כנראה בגלל שהוא הזיה אז הגיוני שאני פשוט אראה אותו בכל מקום בו אני נמצאת...
החלטתי להפסיק לחשוב על זה ופשוט להמשיך הלאה בחיי, אין לי מה לעשות עם זה שאני מדמיינת אנשים שהולכים מאחוריי...
הסתובבתי ברחבי הבית ונתתי לתחושת הבייתיות למלא אותי ולהיזכר בזכרונות יפים מהעבר.
כל מקום שאליו הבטתי ראיתי בדימיוני את הורי נמצאים, ותחושת הגעגוע מילאה אותי שוב.
הם לא כאן יותר, וכך גם אני עוד מעט אעזוב.
ניזכרתי שאמרתי למיקה שיקח לי שלושה ימים לארגן הכל, ותיכננתי היום ומחר בבוקר אארגן מזוודות ותיקים, ומחר בצהריים להיפרד מגבריאלה, החברה הכי טובה שלי מהבית ספר.
גבריאלה.
מעניין מה היא חושבת עלי עכשיו. היא יודעת שעזבתי את בית החולים או בטוחה בכלל שאני עדיין מחוסרת הכרה?
החלטתי שאתקשר אליה יותר מאוחר בערב, אחרי שאארוז את רוב הדברים לחיים החדשים בפורט מאייר.
אף פעם לא הייתי בפורט מאייר, מאז ומתמיד גרתי בהומסטד, למרות שהמרחק בינהם הוא בסך הכל בערך שעתיים וחצי נסיעה.
הגעתי לחדר שלי והייתה לי תחושה כאילו מעולם לא עזבתי.
שרק אתמול חזרתי מבית הספר ואמא הזכירה לי שאנחנו ניסע ביום למחרת לדוד נח.
דוד נח.
מענייו מה איתו. איך הוא קיבל את הבשורה על מות אחיו זמן כל כך קצר לפני החתונה שלו.
אני ונח לא כל כך חיבבנו אחד את השניה, הוא היה לרוב שטותי ומעצבן, ואני הייתי יותר רצינית ואחראית.
תוך כדי שהייתי באמצע לקפל בגדים מהארון למזוודה, צילצל חזק נשמע וגרם לי לקפוץ בבהלה ממקומי.
אחרי שתי שניות שהבנתי שזה בסך הכל הטלפון, התקדמתי חזרה אל הסלון והרמתי את הטלפון שלא הפסיק לצלצל.
"הלו?" שאלתי בקול צרוד בגלל שלא דיברתי הרבה זמן.
קולה של גבריאלה נשמע מצדו השני של הטלפון "קייט! תודה לאל! את בסדר? איך את מרגישה? מה..."
"שלום גם לך גבריאלה" עצרתי את עשרות השאלות שהיו גם בדרך להישאל והיא אפילו לא גיחכה.
"קייט זה לא מצחיק! את לא מבינה איך דאגתי! הרופא אמר לי אתמול שאת עדיין מחוסרת הכרה וכשהתקשרתי היום הם אמרו שכבר השתחררת.
איך את מרגישה עכשיו?"
"בסדר" עניתי והבטתי לאחור לכיוון הבחור השחור, התלבטתי אם לספר לה עליו או לא.
"את האמת גברת סמית'" היא דרשה
"מה את מצפה שאגיד לך? אני בסך הכל מעט מבולבלת... פשוט קמתי אתמול בצהריים ופתאום מודיעים לי שאני צריכה לעזוב את המקום שבו גדלתי ו..."
"מה?!" היא קטעה את דבריי בצעקה שגרמה לי להרחיק את אוזני מהטלפון. "למה את עוזבת?!"
"בגלל ש..." המילים שבאתי לומר נחנקו ונתקעו בגרוני.
עד עכשיו לא אמרתי את זה בקול, לא דיברתי על זה. והיה קשה להוציא את המילים הזרות האלה מפי.
גבריאלה השלימה את המשפט במקומי "ההורים שלך?"
הינהנתי בראשי לכן למרות שידעתי שהיא לא יכולה לראות.
"אני מבינה, אבל לא תרצי לבוא אליי? את יודעת שאמא שלי מתה עלייך והיא בטוח תסכים שתשארי לגור אצלנו"
"לא גבריאלה, אני לא מסוגלת להישאר פה. כל דבר מזכיר לי אותם ו..." נחנקתי ונלחמתי בדמעות שבאו לזלוג מעיניי.
"אני בדרך אלייך קייט, עוד כמה דקות אני אצלך" היא הבטיחה בטון דואג ומשכתי באפי.
"אוקיי"
גבריאלה המשיכה לדבר ולעודד אותי עד שדפיקה נשמעה על הדלת ופתחתי מבלי לבדוק מי שם.
ידעתי שזאת היא.
איך שפתחתי את הדלת היא מיהרה לעברי ומשכה אותי לחיבוק מוחץ שתמיד היה מעודד אותי.
"התגעגתי אלייך" היא לחשה תוך כדי שעטפה אותי בידיה והתאפקתי לא לבכות עליה.
אחרי דקות ארוכות היא שיחררה מהחיבוק כדי לסקור אותי המבטה.
"אני חייבת להודות. את לא נראית כמו מישהי שבדיוק יצאה מבית חולים"
גיחכתי "תודה שבאת"
"ברור שבאתי, את לא מבינה כמה חיכיתי שתשתחררי מהבית חולים הזה. מתי את עוזבת?"
"עוד יומיים"
עינייה נפערו בהלם "באמת?!"
הינהנתי לחיוב והבנתי רק עכשיו עד כמה אני אתגעגע אליה.
אני וגבריאלה חברות טובות עוד מלפני שנתיים כשהיא עברה לכאן.
אף אחד לא כל כך דיבר איתה ומאז שעשיתי לה סיור בבית ספר והסברתי לה נושא אחד או שניים במתמטיקה נהיינו חברות טובות.
"בואי ניכנס" הצעתי וסגרתי את הדלת מאחורינו.
"אני לא מאמינה שאת עוזבת"
תאמיני לי... גם אני. חשבתי לעצמי.
גבריאלה התיישבה על הספה ואני פניתי להביא לשתינו כוס פטל מתוק.
"אני שמעתי על ההורים שלך קייטי, אני כל כך מצטערת" היא אמרה וגרמה ליד שאחזה בבקבוק התרכיז לקפוא.
מוחי החל לפעול כל כך לאט שלקח לי זמן מה עד שהצלחתי למצוא נושא אחר לדבר עליו. רק לא על האובדן.
"איך כל הכיתה?" שאלתי כדרך אגב והגשתי לה את הכוס פטל שהכנתי.
היא לגמה והחליטה להתעלם מההתחמקות שלי "כולם היו בשוק כשסיפרו שהיית בתאונת אוטובוס שכולם דיברו עליה, וגם אני כל כך פחדתי, פחדתי שאת נפצעת או ש..." היא הפסיקה והביטה בי כאילו ניסתה להזכיר לעצמה שאני פה.
"מה קרה שם?" היא שאלה לפתע אחרי כמה שניות של שתיקה.
"נהג משאית התעלף תוך כדי נהיגה בנתיב לידנו, הוא התנגש בנו והעיף אותנו לצד השני"
"כן, סיפרו לנו את זה.
התכוונתי לשאול איך את חווית את זה"
נאנחתי בקול "אני לא רוצה לדבר על זה"
"בסופו של דבר תצטרכי לעשות את זה קייט, את לא יכולה להשאיר דברים כאלה בבטן הרבה זמן"
"אני אסתדר" ביטלתי את דבריה והיא לגמה את הלגימה האחרונה מכוס הפטל שלה.
"את צריכה לארוז?"
הינהנתי לכן ונאנחתי בייאוש "כן, אני גם צריכה לקחת את הדברים מהבית ספר"
"בכל מקרה את תגיעי לשם כדי להיפרד מכולם, לא?"
הנדתי בראשי "אני לא רוצה... את יודעת, שכולם ישאלו איך אני מרגישה ואם אני בסדר... אין לי כח לכולם"
היא חייכה בהבנה "אני מבינה, אז אני מניחה שפשוט אביא את הדברים שלך מחר מהכיתה לכאן מה שאומר שאת תאלצי לפגוש אותי שוב"
היא קרצה לי וחייוך של תודה הופיע על פניי "באמת?"
"ברור. מה לא עושים בשביל חברה, אה?"
משכתי אותה לחיבוק והיא ציחקקה.
"תודה"