השומר מהצללים

פרק 25- מאויב לידיד

"בבקשה אל תלכי היום," לוגן ביקש כשהחדר התחיל להאיר מאור השמש שהחלה לעלות וסימנה לי שעוד רגע השעון המעורר יצלצל, "עברת הרבה אתמול ולא ישנת כל הלילה."
לא חשבתי שהוא ישים לב שעשיתי את עצמי ישנה לכמה שעות בלילה, לא רציתי שידאג יותר ממה שהוא כבר דואג לי.
"שאתחיל לחשוד שאתה מתחיל לדרדר אותי לוגן?" שאלתי בשעשוע אבל הוא נשאר רציני כשביקש בעיניו שלא אלך לבית ספר היום.
נאנחתי בקול רם, "תום יחשוב שזה באשמתו. בגלל הנשיקה אתמול."
"זאת לא אחת מהסיבות?"
הנשיקה ביני לבין תום באמת הייתה סיבה נוספת שלא רציתי ללכת היום לבית ספר, התביישתי קצת לראות את תום אחרי מה שקרה.
אבל הסיבה העיקרית היא מה שקרה אחרי המסיבה, אפשר לומר שכמעט נרצחתי אתמול בלילה, ועדיין לא הצלחתי אפילו לעכל את זה.
השעון המעורר צילצל לשעה שבע בבוקר וקמתי משכיבה על חזהו של לוגן לישיבה כדי לכבות אותו.
אחרי שכיביתי אותו, לפני שהספקתי לקום מהמיטה לוגן משך אותי קרוב אליו והצמיד את גבי למזרן כשהוא מעליי מונע ממני לזוז, כולא אותי בשתי זרועותיו.
"לוגן מה...?" 
"את לא הולכת."
קולו היה החלטי, וידעתי שאין דבר בעולם שיגרום לו לשנות את דעתו, אפילו לא אני.
רמז של חייוך קטן הופיע בפניו כשראה שאני מוותרת אבל הוא המשיך לכלוא אותי כשהוא מעליי.
הקרבה הזאת כבר לא הפריעה לי, הייתי רגילה מהשני לילות בהם שכבנו אחד ליד השני במיטה אחת.
"אוקיי." מילמלתי בלחש וחשבתי איזה תירוץ אני אגיד ללילי ואלכס שבגללו אני לא הולכת לבית ספר.
כל המחשבות התנדפו לפתע מראשי ברגע שראיתי את עיניו השחורות של לוגן מביטות בי בהבעה שונה.
עיניו כאילו השחירו יותר, הוא הביט בשפתיי במבט כל כך ממוקד עד שחששתי שהוא הולך לנשק אותי.
הוא הביט בי כאילו הוא רואה את הדבר הכי יפה בעולם, ולא הבנתי איך זה פתאום הגיע.
"לוגן מה..."
"את יפהפיה." קולו היה חלש ונמוך, כמעט לחישה. ורק שתי המילים האלו גרמו לכל גופי לבעור באש.
אי אפשר לומר שאני יפהפיה, אולי אני לא מכוערת, אלא ממוצעת כזאת.
אבל בהחלט לא יפהפיה.
לוגן שם לב למבט במבולבל שלי והעביר את כף ידו הגדולה עם אצבעותיו הארוכות בשיערי השחור, מסדר אותו מחוץ פניי, כל מגע של עורו בעורי גרם לגלים של חשמל לעבור בי. אהבתי את המגע שלו.
"את באמת לא רואה את זה?"
לחיי בערו בסומק עז וברגע שניסיתי להסיט את מבטי הצידה לוגן אחז בעדינות את סנטרי והחזיר את מבטי אליו.
יכלתי לראות כמה לוגן יפה, ואני בטוחה שכל נערה בגילי תשים לב ליופי שלו.
יש לו מראה מאוד גברי. הוא שרירי, גבוה, רחב כתפיים עם תווי פנים כמעט מושלמים ופשוט נראה כמו אל.
למה שמישהו כמוהו יסתכל לכיוון שלי?
לפתע דפיקה בדלת נשמעה וקטעה את הרגע האינטימי ביננו.
הוצאתי את הנשימה שהחזקתי בתוכי, "קייטי את מתארגנת?" קולה של לילי נשמע מבעד לדלת וקמתי מהמיטה כשאני מתאמצת לא להביט בלוגן שקם גם הוא והלך מאחוריי.
פתחתי את הדלת וראיתי את לילי לבושה במכנסי ג'ינס יפים וחולצה ארוכה שחורה.
"את לא מתארגנת מתוקה?"
"אני לא מרגישה טוב. אני חושבת שלא אלך היום לבית ספר." מילמלתי בקול עייף שקיוויתי שאולי נשמע קצת חולה וידה של לילי נחה על מצחי.
"אוקיי מתוקה, אני לא אהיה היום בבית כך שאת תיהי לבד, תחזרי לישון ותתקשרי אליי אם קורה משהו."
"תודה לילי." הודתי לה והיא פנתה ללכת להעיר את אדם שנמצא בחדר מולי.
סגרתי את הדלת וחזרתי לשכב במיטה.
"את חייבת לעבוד על כישורי המשחק שלך." לוגן מילמל בשעשוע כדי לנסות להעביר את האווריה המעט מביכה בחדר ממה שקרה לפני שלילי דפקה על הדלת.
ציחקקתי בלחש כדי שלא ישמעו אותי מחוץ לדלת והחזרתי את מבטי אליו.
שנינו היינו מעט מובכים ולא ידענו מה לומר אבל כן ידענו שאנחנו צריכים פשוט להתעלם מזה ולהמשיך להיות חברים טובים כמו שהיינו עד עכשיו.
פשוט, לא?
אחרי חצי שעה שמעתי את דלת הבית נסגרת והבנתי שכולם הלכו, אני ולוגן ירדנו ללמטה ולהפתעתי ראיתי בסלון את אדם.
"אתה לא הולך לבית ספר?" שאלתי כשירדתי את המדרגה האחרונה ופניתי למטבח להכין לי תה, בכל זאת אני עכשיו אמורה להיות חולה...
"חזרתי אתמול מהמסיבה בחמש וחצי בבוקר. אין לי כח עכשיו לחפירות של מורים על לימודים וכל החרא הזה."
גיחכתי קצת ואחרי שהוספתי שתי כפיות שטוחות של סוכר לכוס התה וזרקתי את התמצית לפח ישבתי מולו בשולחן.
"חזרת יחסית מוקדם מהמסיבה."
"בכלל לא ראיתי אותך שם." החלפתי נושא והוא חייך בשעשוע.
"ברור שלא ראית אותי, הייתי מהשותים והמעשנים, אני די בטוח שלא התקרבת לאיזור הזה במסיבה."
"איפה זה היה?"
"בחצר האחורית, את בטח היית בחצר מול החניה."
לא ידעתי שיש לג'ייק עוד חצר בבית, כנראה השכבה שלנו גדולה אפילו יותר ממה שחשבתי.
"ולמה את לא הולכת לבית ספר?"
הרמתי את כוס התה שלי כהוכחה, "אני לא מרגישה טוב." 
"אתמול הייתה פעם ראשונה ששתית?"
"לא שתיתי אתמול."
"אז ממה את חולה? שהלכת לישון מאוחר?"
לא הבנתי איך אדם פתאום מתעניין בי ומדבר איתי ככה בחופשיות, אפשר לומר שאהבתי מאוד את העובדה שסוף סוף אנחנו חברים טובים והוא מרגיש איתי בנח.
צחקתי בקול רם, "אם מחסור קטן בשינה היה גורם לי לא להרגיש טוב אני חושבת שבאיזשהו שלב הייתי כבר גוססת."
"אז אלה באמת היו כדורי שינה..." הוא מילמל לעצמו והרמתי את מבטי אליו מכוס התה שלי במהירות.
"היית אצלי בחדר?"
אדם נראה כאילו נתפס בפשע והניח את כף ידו על מצחו. "מצטער, לא יכלתי להתאפק."
לא יכלתי כל כך להאשים אותו, מישהי שהוא בכלל לא מכיר נחתה אצלו בבית והוא רצה בטח לוודא שאני לא מסתירה משהו.
"זה בסדר, אין לי מה להסתיר."
"גם לא את כדורי השינה?"
"גם לא את כדורי השינה." אישרתי ולגמתי מהתה שסוף סוף התקרר קצת.
"יופי, כי אני מבטיח שזה הדבר היחיד המעניין שראיתי, זה ועוד כמה ציורים שלך."
הקול המתגונן שלו הצחיק אותי, וברגע שלגם את הלגימה הארונה מכוס הקפה שלו הוא קם והניח אותה בשיש.
להפתעתי הוא לא עלה לקומה למעלה לחדרו אלא חזר לשבת מולי, והבנתי שהוא רוצה להמשיך לדבר איתי.
לא הייתה מאושרת ממני, אולי באמת יש לי סיכוי שנהיה ידידים ולא האויבים שהיינו כשרק הגעתי לכאן.
"אז למה חזרת מהמסיבה מוקדם?"
נאנחתי בקול רם והבנתי שאני רוצה לספר לו, אולי לדבר עם משיהו שלא ראה את זה יעזור לי והוא ידע לייעץ לי מה לעשות.
"חבר מאוד קרוב שלי מאז שהגעתי לכאן הסיע אותי למסיבה, הצטרפנו למשחק של אמת או חובה ושם הוא..."
"אל תגידי לי," אדם קטע אותי, "הוא נישק אותך."
הוקל לי שלא הייתי צריכה לומר את המילים האלו ופשוט הינהנתי לאישור, נראת עכשיו בטח מיואשת לחלוטין.
"אני לא יודעת מה לעשות."
"דבר ראשון הכי חשוב זה לדבר על זה, אם את לא מרגישה כמוהו אז את צריכה לוודא שזה לא היה בגלל שהוא מאוהב בך אלא סתם רצה להיפטר מהחובה הזאת עם ידידה מאשר מישהי שהוא לא מכיר בכלל... אם הוא באמת מאוהב בך ואת לא בו אז תנתקו קשר.
אבל אל תדאגי בדרך כלל בנים עושים דברים כאלה מהלחץ של המשחק והחבר'ה."
קיוויתי שהוא צודק שזה באמת היה מלחץ ולא מדבר אחר, אבל העדפתי לא לפתח ציפיות יותר מידי.
"אני מקווה שאתה צודק," קמתי מהכיסא והנחתי את הכוס הריקה בכיור, "נראה לי אני אלך לישון, לא ישנתי הלילה. כדאי לך גם להשלים שעות שינה."
אדם חייך חייוך קטן, "כן אני אלך עוד מעט."
"לילה טוב." מילמלתי בחייוך ועליתי למעלה לישון כששמעתי אותו ממלמל לי לילה טוב בחזרה.

המשך יבוא...

דבר ראשון אני רוצה לומר המון המון המון המון תודה לכולם!!
אתם לא מבינים איך אחרי המרתון של אתמול הרגשתי כולי שמחה עד השמיים!
כל ההצבעות והתגובות גרמו לי להבין שוב למה אני מפרסמת סיפורים ואיזה מזל יש לי שמצאתי את האתר הזה.
אני מודה לכל אחד ואחד שמשקיע זמו לקרוא את מה שאני כותבת, שמצביע ומגיב על הסיפור.
התגובות שלכם מעלים לי חייוך כל פעם מחדש! ולמרות שאני לא תמיד מצליחה להגיב תאמינו לי שאני רואה הכל וזה מחמם לי את הלב⁦❤️⁩
אני חייבת להגיד שאחרי המרתון אתמול נהיה לי חשק לעשות אחד נוסף ואני עכשיו מתחילה להגביר את קצב הכתיבה בשביל לעשות עוד אחד מבלי לתקוע את הסיפור (שלא יקרה מצב שיהיו חסרים פרקים ואז אני לא אעלה פרק הרבה זמן). אז כשיהיו לי הרבה פרקים מוכנים אני אעשה אחד נוסף!
בקיצור תודה! וכל שאלה, הערה, או כל דבר אחר אתם מוזמנים לפנות אליי:)
קאסיה⁦❤️⁩