השומר מהצללים

פרק 28- מכתב

הזזנו את ראשינו בתיאום כששפתיו של לוגן מעמיקות את הנשיקה.
הוא העביר את אצבעותיו מלחיי לשיערי ואני העברתי את ידיי אל צווארו ומשם אצבעותיי טיילו על גבו בחופשיות תוך כדי שאני מזיזה את שפתיי נגד שפתיו הרכות.
עיניי היו עצומות ונתתי לעצמי להרגיש את העוצמה והעדינות יחדיו מלוות במגע שלו בשילוב מושלם. לאט לאט הוא העביר את שפתיו משפתיי למטה לאיזור הלסת ומשם אל שקע צווארי, נקודה בין כתפי לצווארי.
הטיתי את ראשי לאחור, מאפשרת לו גישה רחבה יותר ונותנת לעצמי לחוש בזרמים של עונג מכל נשיקה והעברה של שפתיו על עורי.
הרגשתי שאני מתמכרת למגע שלו כמו אל סם, ובעיקר אל התחושה שהוא נותן. הביטחון, השלווה, האושר, התשוקה, ובעיקר ההרגשה של להיות נאהבת.
"את יפייפיה." הוא לחש בקול נמוך ומעט צרוד תוך כדי שהעביר את שפתיו בחזרה אל שפתיי כשנישק אותי שוב, הפעם בפחות עוצמה אלא בריפרוף עדין של שפתיו על שפתיי.
ידיו שעד עכשיו היו סבוכות בשיערי כעת עברו אל גבי כשהצמיד אותי אל הסלע שעמד מאחוריי, לאחר מכן החזיר את ידו ביננו כשאחז בעדינות בסנטרי והיטה את ראשי למעלה כדי שאביט היישר בעיניו.
הפעם עינינו היו פקוחות כשהבטנו זה בעיניו של זה והרגשתי איך נשימתי נעתקת למראהו.
השמש משמאלנו החלה לשקוע אבל אף אחד מאיתנו לא הראה רצון קטן ללכת, רציתי להישאר איתו כאן לנצח.

ישבתי על גופו השרירי והרחב של לוגן כשגם הוא יושב שעון על הסלע ושנינו מביטים על השמיים המלאים בכוכבים.
חשבתי שרגעים כאלה קורים רק בסרטים, אבל מסתבר שגם אני בסרט משלי, סרט שאילו יכלתי הייתי חוזרת שוב ושוב על הדקות האחרונות שקרו בלי סוף.
ידיו של לוגן טיילו בגופי עד שהגיעו לכף ידי, הוא קירב את ידי הימנית אל שפתיו ונשק לפרקי אצבעותיי, גורם לצמרמורות לעבור בכל גופי.
הסטתי את ראשי אליו לאחור והסתכלתי על עיניו השחורות שמביטות בי הבעה שונה.
להיות אחוזה בזרועתיו של לוגן זאת תחושה שכמעט אי אפשר להסביר.
זה להרגיש מוגנת, כאילו שום דבר בעולם לא יוכל להפריע לנו, זה להרגיש כל כך רצויה. והמבט שלו גרם לי להרגיש נחשקת ואהובה.
"אני מרגישה שאני רוצה להישאר פה לנצח." שיתפתי אותו, בעיקר כי רציתי לדעת איך הוא מרגיש.
"גם אני קאיה. אבל עוד מעט נצטרך להתחיל לחזור, שלילי ואלכס לא ידאגו לך."
הוא צודק. אנחנו לא יכולים להתעלם ממה שקורה בחוץ, ולמרות שהתבאסתי קצת שאנחנו צריכים לחזור המילים הראשונות של לוגן חיממו אותי, שהוא מרגיש כמוני.
לוגן החזיר את ידי שנשק לה אל גופי ורגע לפני שחשבתי שהוא הולך לקום ביחד איתי הוא הניח שוב את ראשו בשקע צווארי וגרם לתחושת אש לעבור בי.
"את ממכרת" הוא לחש תוך כדי שנשם עמוק את עורי ושפתיו הרכות והחמימות נצמדו אליי.
נתתי לעצמי לעצום את עיניי ולהרשות לעצמי להרגיש את כל זה שוב לפני שנצטרך שוב ללכת.
ולצערי כעבור זמן מה שישבנו ככה היינו צריכים לנפץ את הבועה סביבנו והתחלנו ללכת לכיוון הבית של משפחת ג'ונסון, אחוזים יד ביד.
"השליח הגיע אתמול." לוגן אמר לפתע וגרם לי להיזכר בחיים האמיתיים, "אחרי שיצאת מהחדר של אמט הוא סיפר לי שהשליח הגיע ביום רביעי ונתן לך את זה."
זה הרגיש כאילו כל מה שקרה בחדר של אמט ואחריו, הריב הקטן שלי ושל לוגן, קרה לפני שבועות.
לוגן הושיט לי מכתב ולקחתי אותו מידו שלא אחזה בידי.
"מכתב מהמלך?" שאלתי בבילבול כשראתי על עטיפת המכתב את החותמת.
לוגן הינהן כשסקר את תגובתי לקבלת המכתב, "אבא שלך."
אבא שלי. שתי המילים האלו לא היו זרות לי, סטיב בעלה השני של אימי היה ממש כמו אבא נפלא בשבילי. אולי בגלל זה הרגיש לי מוזר שמישהו אחר נושא את הכינוי הזה.
"יהיה קשה להתרגל לזה."
לוגן חייך אליי, חייוך חמים ועדין, "אני בטוח שתצליחי."
הדרך לבית משפחת ג'ונסון לא ארכה זמן רב, או יותר נכון הרגישה כאילו ארכה דקות מועטות.
ניצלנו את כל הזמן בלדבר, לצחוק, שתיקה נעימה, ולוגן אפילו סיפר לי על ג'נורה.
בסופו של דבר עמדנו מול דלת הבית וכשפתחתי אותה זיהיתי את לילי ואלכס יושבים על הספה כשהם ממתינים למשהו.
קיוויתי שהמשהו הזה הוא לא אני.
ברגע שהבחינו שהגעתי לילי נעמדה מייד במקומה, "קייטי, דאגנו לך מתוקה, איפה היית?"
סגרתי את הדלת מאחוריי והבטתי בה בבילבול, "אצל רייצ'ל, לא קיבלת את ההודעה שלי?"
"קיבלתי, אבל התחלנו לדאוג כשלא ענית לכל השיחות ובגלל השעה המאוחרת, חשבנו אולי קרה משהו."
הוצאתי את הפלאפון מכיסי ובאמת גיליתי חמש שיחות שלא נענו, כמה הודעות ושהשעה עכשיו אחת עשרה וחצי בלילה.
"אני מצטערת לילי, לא שמתי לב לשעה וגם לא פתחתי את הטלפון מאז ששלחתי לך את ההודעה..."
"בואי תשבי איתנו קייטי." אלכס לפתע ביקש וזאת הפעם הראשונה מתחילת השיחה שדיבר.
הנהנתי בראשי לאישור, ישבתי בספה שמולם והרגשתי תחושת אשמה על כך שהדאגתי אותם.
זה לא מגיע להם, הם פתחו את דלת ביתם בישבילי ודאגו לי לכל מה שאני צריכה. ועכשיו אני מחזירה להם בכך שאני מדאיגה אותם ומשאירה אותם ערים עד מאוחר.
"אנחנו לא מאשימים אותך בשום דבר קייטי, אבל אני רוצה לדעת איפה היית?"
איפה הייתי? לא אמרתי להם הרגע שהייתי אצל רייצ'ל?
הם יודעים מי זאת ריי, היא באה אליי לפה פעם אחת וגילינו שאבא שלה מכיר איכשהו את אלכס, אז לא הבנתי למה הם חושדים.
"כבר אמרתי לכם, אצל רייצ'ל."
"רייצ'ל והמשפחה שלה עכשיו בחופשה קייטי, הם נסעו לשם אחר הצהריים."
שיט. נזכרתי שריי באמת סיפרה בארוחת הצהריים שהיא נוסעת בסוף השבוע הזה עד יום שני בערב לחופשה עם המשפחה.
תחושת האשמה שלי רק התעצמה כשהבנתי שהם יודעים ששיקרתי להם, וקיוויתי שהם יסלחו לי על זה.
"אני מצטערת. באמת."
לילי חייכה אליי חייוך קטן שאמר שהכל בסדר, הם ראו שאני באמת מצטערת. "אנחנו לא רוצים שתתנצלי קייטי, אנחנו פשוט דואגים לך ורוצים לדעת איפה היית."
ידעתי שאני לא יכולה לספר להם על לוגן, ולא על הפגישה עם אמט שלא באמת רק פסיכולוג אלא בנוסף יועץ מג'נורה, ממלכה שכנראה בה נולדתי ואגיע אליה בגיל שמונה עשרה.
"הייתי צריכה קצת שקט. לא רציתי להדאיג אתכם אז אמרתי שאני אצלה.
אל תדאגו אני באמת לא מסתובבת במקומות שנוער לא צריך להסתובב בו. פשוט הלכתי... להתבודד קצת."
אפשר לומר שזאת באמת האמת, חוץ מזה שקצת אי אפשר לומר שאני מסוגלת להתבודד, לא כל עוד לוגן תמיד נמצא מאחוריי.
"אנחנו לא רק דואגים לגביי איפה את נמצאת," אלכס שיתף אותי ולילי הינהנה בהסכמה לדבריו, "אנחנו דואגים שאת אולי מרגישה שאת לבד, שאין מישהו שתדברי איתו ובמקום זה תלכי להיות לבד. דיברנו עם הפסיכולוג של הבית ספר שאת הולכת אליו והוא אמר לי שאת לא מספרת לו הרבה."
"אני יכולה להבטיח לכם שאני לא לבד." הבטחתי להם בחייוך קטן כשחשבתי על לוגן שנמצא ממש מאחוריי.
אלכס הינהן בראשו לאישור, "אוקיי. בפעם הבאה תגידי לנו לאן את הולכת, אל תתביישי מזה שאת מרגישה שאת צריכה להיות לבד. אנחנו רק רוצים לוודא שאת בסדר."
"תודה." הודתי להם ואחרי שמילמלתי להם לילה טוב עליתי לקומה השלישית לחדר שלי.
אחרי שהתארגנתי לשינה הנחתי את המכתב שלוגן הביא לי בדרך לכאן ואמרתי לעצמי שאקרא אותו מחר, עכשיו הייתי עייפה מידי בשביל לחשוב לקרוא אותו.
שכבתי במיטה ועצמתי את עיניי, שמעתי את לוגן מזיז את הכיסא שהיה מול לשידה שיהיה צמוד ליד מיטתי וכשהתיישב על הכיסא קרוב אליי הרגשתי אותו מעביר את ידו בשיערי.
"אני אוהבת את המגע שלך." מילמלתי כשהייתי קרובה להירדם, והרגשתי את החייוך של לוגן שידעתי שמביט בי.
"מעולה, כי אין לי שום כוונה להפסיק. עד שתגידי לי אחרת."
לחיי התלהטו מדבריו וחייכתי חייוך קטן לפני ששקעתי בשינה עמוקה נטולת סיוטים וחלומות.

'קאיה, ביתי האהובה.
אני כותב לך את המכתב הזה כשדמעות ממלאות את עיניי, ואינני יודע מאיפה להתחיל.
אני רוצה שתדעי דבר ראשון שהיה לי קשה יותר ממה שאת בוודאי חושבת לעזוב אותך ואת אימך, ולתת לכן ללכת לעולם בו את נמצאת כעת.
אבל אני ואימך ידענו שאין ברירה, ושתינוקת קטנה לא תשרוד במלחמה שנמשכת שנים, במיוחד אם התינוקת היא נסיכה שהאויב יעשה הכל כדי לפגוע בה.
כששמעתי על התאונה הנוראה של אימך, צערי היה רב והרצון שלי להביא אותך לכאן כדי לנחם אותך היה גדול, אבל לצערי גם בלתי אפשרי. ותאמיני לי שאני מצטער על זה כל כך.
את עכשיו בת שבע עשרה ותשעה חודשים, ועוד מעט תגיעי לגיל בו לדעת אימך המנוחה שתוכלי להחליט בעצמך אם את חוזרת הבייתה לג'נורה, או נשארת.
כל בחירה שתעשי תתקבל באהבה, אבל אינני יכול שלא להודות שכשהשליח אמר שאת מתכוונת לחזור אלינו בגיל שמונה עשרה שמחתי עד עמקי נשמתי.
אני ואחותך הגדולה טיאנה מחכים לך, ולמרות שהמלחמה עדיין לא הוכרעה אנחנו בטוחים שתיהי מוגנת פה הרבה יותר.
באהבה רבה, ניקולאס.'
לא הרגשתי בדמעות שעל לחיי עד שידיו של לוגן ניגבו כל אחת ואחת מהן.
ישבתי על המיטה שלי, כשהמכתב עדיין אחוז בידיי, ולוגן עבר מבלי ששמתי לב מלשבת על הכיסא אל מיטתי, יושב קרוב אליי.
הקירבה שלו אליי הרגיעה אותי, ונתתי לעצמי לעכל את כל מה שקראתי הרגע.
"בחיים לא דמיינתי שאדע מי זה אבא שלי, ולקרוא את המכתב הזה..." מילמלתי הסבר ללוגן שישב לידי בשקט.
"אני מבין." הוא ניגב את הדמעה האחרונה ונתן לי להתרפק על גופו שנשען על הקיר שצמוד למיטתי.
גיכחתי מעט לעצמי כשהבנתי שמאז התאונה בכיתי יותר מאשר שבכיתי כל חיי. ממתי אני כזאת בכיינית?!
דפיקה נשמעה לפתע בדלת ומיהרתי לקום מגופו של לוגן ולפתוח את הדלת תוך כדי שאני מיישרת את בגדיי.
''היי.'' אמרתי לאדם שעמד מחוץ לחדרי.
''היי, לילי אמרה לי לקרוא לך לרדת לאכול.''
הנהנתי לאישור, ''בסדר, אני עוד רגע אבוא.''
אחרי שאדם ירד ללמטה סידרתי מול המראה פעם אחרונה את שיערו שהספיק להתבלגן ואני ולוגן ירדנו לסלון.

המשך יבוא...