השומר מהצללים

פרק 4- זה הבית שלי

"קייטי ולוק בואו למטה לאכול!" קולה של לילי נשמע מלמטה והעפתי מבט בשעון של אבי שעל ידי.
שמונה בערב.
לוקאס צחק "כן יש לאמא שלי שעון ביולוגי בראש, בשעה שמונה אפס אפס אוכלים ארוחת ערב כולם ביחד"
"נשמע נחמד" ירדתי במדרגות אחריו תוך כדי שהסביר לי איפה החדר של כל אחד בבית.
הבית בנוי בשלוש קומות, בקומה הראשונה הסלון והמטבח, וחדר העבודה של לילי ואלכס.
בקומה השניה החדר של זואי, ליד החדר של לוקאס וממול החדר שינה של לילי ואלכס.
ובקומה השלישית החדר שלי וממול החדר של אדם.
כשירדנו למטה ראינו את אלכס וזואי יושבים מול שולחן האוכל ואת לילי נמצאת במטבח ומוציאה את האוכל מהתנור.
לוקאס הלך לשבת ליד זואי ואני עברתי גם לשבת בשולחן ליד לוקאס ומול אלכס.
אדם לא הגיע, והתלבטתי אם זה עדיין בגללי.
הבטתי לאחור לכיוון הבחור השחור שעמד מאחוריי והביט בי כרגיל,
אפשר לומר שממש התרגלתי אליו לאחרונה.
לילי הניחה בשולחן תבנית עם עוף ותפוחי אדמה חמים שאני מניחה שאם הייתי רעבה הייתי טורפת בתיאבון, אבל מאז שהתעוררתי בבית חולים ועד עכשיו נראה שתחושת הרעב ירדה לי.
כדי לא להיות גסת רוח לקחתי אחרי אלכס שוק של עוף, שתי חתיכות קטנות של תפוחי אדמה וסלט והתחלתי לאכול עם כולם.
אצלנו בבית לא היו שעות קבועות של אוכל, כל אחד היה מכין לעצמו משהו לאכול ואוכל כשהוא רוצה.
"הספקת לארגן הכל, קייטי?" לילי שאלה והינהנתי לכן.
"כן, לוקאס עזר לי" חייכתי לעברו.
"לוק" לוקאס תיקן אותי בחייוך וניזכרתי שככה הוא רצה שאקרא לו.
"מיקה סיפרה לנו שאת מתחילה ללמוד ממחר" אלכס אמר תוך כדי שמזג לעצמו כוס מים מהקנקן.
"כן, אם זה אפשרי"
לילי מיהרה להנהן "בטח שזה אפשרי, אלכס מסיע את כולם בשעה שמונה לבית ספר אם את רוצה"
"אוקיי, אני אהיה מוכנה עד אז"
הארוחה המשיכה בדממה עד שלוק סיפר לאלכס על הנבחרת של הכדורסל בבית ספר שרצו שיהיה שם בגלל הגובה שלו.
כולם צחקו כשסיפר איך גרם להם לשנות את דעתם כשניסה לשחק איתם וטען לבסוף שכדורסל זה משחק חסר פואנטה.
תמיד חלמתי על אח, מה שידעתי שבחיים לא יקרה. ולא דימיינתי מעולם שהעולם יחליף את ההורים שלי במשפחה אחרת שאפילו לא דומה למשפחה שלי.
הרגשתי כאילו אני מתארחת בבית זר, שכל ההתנהלות שלו הייתה ניגוד מוחלט להתנהלות בבית שלי.
כשכולם סיימו לאכול סידרנו את השולחן ופינינו את הכלים, לוק הלך ללמוד לבגרות בהיסטוריה, זואי הלכה לחדר שלה ומילמלה לפני כן ללילי שהיא צריכה לדבר עם חברה.
לילי הלכה לשטוף כלים ואלכס ואני נשארנו לשבת בשולחן.
אחרי כמה דקות של שקט בהן התלבטתי החלטתי לבסוף לשים את הקלפים על השולחן.
"מיקה סיפרה לכם למה אני פה?"
אלכס לא נראה מופתע יותר מידי מהשאלה, למעשה, נראה כאילו חיכה שאשאל אותה.
"לא, כל עוד זה לא מקרה חירום הם לא אומרים לנו" הוא הסביר לי בפשטות ובחן אותי במבטו.
"על אדם אתם יודעים?"
"כן, אבל זה בגלל שהוא סיפר לנו מרצונו"
לרגע תהיתי אם גם אני צריכה לספר להם על התאונה, על כך שאני פה בגלל שהוריי נהרגו שם ואין לי משפחה אחרת ללכת אליה.
"את לא חייבת לספר אם את לא רוצה" אלכס אמר כאילו קרא את מחשבותיי.
הינהנתי בהבנה וקמתי ממקומי "אוקיי, אני הולכת לישון"
"לילה טוב" הוא אמר בחייוך.
"לילה טוב" חייכתי גם אני, עליתי לקומה השלישית ופניתי לחדר השינה שלי.
התיישבתי בכיסא שמול השידה שלי ובחנתי את הבחור השחור שעומד מולי.
הוא נראה כאילו יצא מסרט ג'יימס בונד, או מהסרטים האלה שלוקחים רק שחקנים שנראים טוב בשביל לשחק בסרט פעולה.
"למה אתה פה?" שאלתי אותו בלחש שאם היה אנושי ככל הנראה שהיה שומע.
אבל הוא לא. הזכרתי לעצמי, או יותר נכון ניסיתי...
הייתי עייפה, למען האמת הייתי אפילו מותשת. אבל לא יכולתי לדמיין את עצמי נמצאת במיטה.
בלילה הקודם שניסיתי להירדם אחרי קצת פחות משעתיים של שינה התעוררתי מסיוטים, ולא יכולתי לגשת אל המיטה ולדעת שהם הולכים לחזור אליי.
סיוטים שהם בעצם זיכרון.
לקחתי את הבלוק ציור שלי ותלשתי דף, הוצאתי צבעי פנדה והתחלתי לצייר.
הרגשתי שהתת מודע שלי הוא זה שמצייר, שהידיים מציירות מה שהוא מצווה עליהם.
תחושת הרוגע שוב עטפה אותי בחמימות וגרמה לי להתמכר אליה כמו אל סם.
כבר לא היה אכפת לי שבאיזה שלב היד שלי כבר החלה לפעום מהשימוש הבלתי פוסק.
סיימתי את הדף הראשון ומבלי להעיף מבט הנחתי אותו בצד ותלשתי דף נוסף שגם עליו התת מודע שלי העביר מסרים לידיי מה לעשות.
דף, ועוד דף, ועוד דף...
הרגשתי כמו מכורה וחשבתי שאני הולכת להישאר כאן לנצח עד שקול של דלת חדר נפתחת נשמע מלמטה ועצרתי את ידיי מפעולתן.
שמעתי את קולה של זואי למטה מדברת עם מישהי כנראה בטלפון, הבטתי בשעון וראיתי שהשעה אחת עשרה וחצי בערב.
הנחתי את הציור החצי מלא בצד ליד שאר הציורים הגמורים ופניתי למקלחת לשטוף את ידיי מהצבע.
הייתה תחושה באוויר כאילו חזרתי מעולם אחר, ולמרות שרציתי לחזור לשם ידעתי שזה תחושה רגעית ואני צריכה לנסות לישון כדי להמשיך לחיות נורמלי בעולם הזה.
ובעיקר כי מחר היום הראשון שלי ללימודים, למרות שעכשיו אמצע השנה מבחינת שאר התלמידים בבית ספר, ואני לא ממש רוצה להיראות כמו זומבי לידם.
אחרי שהצבע ירד מידיי שטפתי גם את הכיור שנצבע בגללי ואחרי שהכל היה נקי ניגבתי את ידיי ופניתי לחדר השינה.
העייפות השתלטה עליי ומבלי להחליף בגדים לפיג'מה נשכבתי על המיטה ונתתי לשינה לקחת אותי אליה.