השומר מהצללים

פרק 21- חלומות גדולים

אני ותום ישבנו בחדר אוכל כמו אתמול,
החדר אוכל היה עמוס ובכל זאת יצא שאני והוא ישבנו לבד, ולא הבנתי מה תום עשה שהרחיק ממנו את כולם.
"אז על מה דיברת עם הפסיכולוג?" תום לגם מכוס המים והמתין לתשובה.
משכתי בכתפיי, "לא משהו מיוחד..."
לפתע הרגשתי יד נחה על כתפי וקפצתי בבהלה להביט לאחור, גופי נרגע כשזיהיתי את לוק.
"לוק הבהלת אותי." מילמלתי עדיין מתנשפת ולוק חייך בשעשוע.
"בחיי שקל להבהיל אותך, אז מה קורה? נראה לי שזאת פעם ראשונה שאני רואה אותך פה."
לרגע שכחתי שלוק לומד פה, למרות שהוא כל יום מגיע לכאן איתנו ברכב של אלכס עדיין לא הייתי רואה אותו אף פעם מאז.
"בסדר. לוק תכיר זה תום. תום זה לוק." הכרתי בינהם כשראיתי את תום מביט בלוק בשאלה כשלא הבין איך אני מכירה מישהו מכיתה י'.
"היי גבר!" לוק לחץ את ידו של תום בחייוך ותום חייך אליו חזרה, "אתם לומדים יחד בכיתה?"
"כן," אישרתי את דבריו והבנתי שאני חייבת לרמוז איכשהו ללוק שתום חושב שאמא שלו היא דודה שלי, "לוק הוא בן דוד שלי, הבן של הדודים שאני מתארחת אצלהם."
לוק מיהר להביט בי וסימן לי בקריצה זריזה שהבין את הרמז, ידעתי שאפשר לסמוך עליו שיזרום איתי. באמת שאין עליו.
"נעים להכיר אותך." תום מילמל בהבנה.
"נראה לי שאת חייבת לי משהו." לוק רמז לי בחייוך וצחקתי כשניזכרתי בדולר שרציתי להביא לו.
הוצאתי מכיס הג'ינס שלי דולר והעברתי אותו לידיו, "חכה לפעם הבאה. "
לוק ציחקק וקרץ אליי, "לא יכול לחכות. אז אני לא אפריע לכם לאכול, בתיאבון."
לוק חזר למקומו עם השכבה שלו וכבשתי חייוך מהקלות בה לקח את זה שאמרתי שהוא בן דוד שלי.
"בן דוד מעניין יש לך."
הינהנתי באישור, "הוא מדהים."
התעמקתי בצלחת אוכל שלי וחזרתי לאכול, כשאני מרגישה את מבטו של לוגן עליי יותר מתמיד.
אחרי שסיימנו לאכול חזרנו אל הכיתה וכל אחד הלך אחרי ההפסקה לשיעור שלו במגמות. אני הלכת אל מגמת אומנות והמשכנו שם את העבודות שלנו שהיינו צריכים להגיש בסוף בתקיית עבודה לבגרות הסופית.
אחרי שעתיים שציירתי חזרתי אל הכיתה ללמד את ריי את החומר שלא ידעה במתמטיקה כמו שקבענו בהפסקה.
"את קולטת שעוד פחות משבועיים אנחנו מפסיקות ללמוד ומגיעות לכאן רק לבגרויות?" ריי שאלה אותי בהתרגשות תוך כדי שפתרה תרגיל שהסברתי לה קודם.
לריי יש כישרון הזוי לדבר בלי סוף תוך כדי פתירת תרגילים במתמטיקה, משהו שאני בחיים לא הייתי מסוגלת לעשות.
"כן אה... מה את מתכננת אחרי שתסיימי י"ב?"
פעם אולי היה מרגש אותי לדעת שעוד מעט אני מסיימת ללמוד, אבל היום פשוט קצת פחדתי מהלא נודע כשהבנתי שאני הולכת לג'נורה שככל הנראה שונה לחלוטין מהעולם הזה.
"ללמוד חינוך. אני רוצה לפתוח סטודיו ללימוד ריקוד ולהיות שם אחת מהמורות לריקוד, זה החלום שלי מאז גיל עשר."
ריי היא רקדנית מדהימה. היא רוקדת מאז גיל שבע, והבטתי במעט קנאה בחייוך החולמני שלה כשחשבה על עצמה מגשימה את החלום שלה.
"מה החלום שלך?"
חייכתי כשניזכרתי בחלום שהיה לי, "לפני כשהגעתי לפה החלום שלי היה להתחתן בגיל צעיר ולהקים משפחה.
כשכל הנערים בכיתה שלי חלמו על להיות חופשיים מגיל שמונה עשרה ולא לתת חשבון לאף אחד אני הייתי מדמיינת לפעמים אפילו שעות את המשפחה שתהיה לי ואת בעלי לעתיד, אבל כבר עבר הרבה זמן מאז שחלמתי על זה."
"למה?" היא שאלה ועברה לתרגיל הבא בעוד אני נאנחת בקול רם.
"אני לא יודעת, אני חושבת שהחלום הזה עוד נמצא איפהשהו בתוכי, אבל אני מרגישה כאילו זה לא הולך לקרות משום מה..."
ריי עזבה את העט והעבירה את מבטה מהדפים אליי, "אם יש משהו שלמדתי בחיים האלה קייטי, זה אל תתני לשום דבר בעולם לגרום לך לחשוב שיש משהו שעומד בינך לבין החלום שלך. את מבינה אותי?"
"איך הבנת את זה?"
ריי חייכה בעצב, "ההורים שלי רשמו אותי לחוג ריקוד בגיל שבע, אבל כשהגעתי לגיל שתים עשרה הם התחילו להבין שהריקוד לפעמים נמצא על חשבון הלימודים והפסיקו לממן לי את החוג.
אני כבר הייתי בתוך כל העולם הזה והריקוד היה חלק בלתי נפרד ממני, ולא יכלתי לדמיין את עצמי חיה בלעדיו.
התחלתי לעבוד בעסק של קרוב משפחה שלי, שהיה היחיד שהסכים להעסיק נערה בגיל שתים עשרה, ובגיל שש עשרה התחלתי לעבוד בשעות הערב ובסופי שבוע כמלצרית במסעדה שקרובה לבית ספר.
מגיל שתים עשרה עד גיל שבע עשרה הייתי בשעות הבוקר עד הצהריים לומדת, בצהריים עד הערב רוקדת, בשעות הערב עובדת ובלילה לומדת למבחנים כדי שההורים שלי לא יכריחו אותי לצאת מהחוג למרות שאני זאת שמממנת אותו.
עכשיו השנה אני לא צריכה לעבוד בגלל שחסכתי כסף מכל החופשים מגיל ארבע עשרה."
הבטתי בריי המומה, לא הצלחתי לדמיין אותה עובדת כל כך הרבה בשביל החלום שלה, וידעתי שלא הערכתי אותה מספיק.
"אז את מבינה?" היא שאלה אותי וחזרה אל התרגיל במתמטיקה, "בשביל להגשים חלום אנחנו צריכות להאמין ששום דבר לא עומד בדרכינו, וגם אם כן אז לדעת בלב שלם שאנחנו נתגבר עליו, לא משנה מה."
הינהנתי לעצמי וחייכתי חייוך קטן, "כן, אני מבינה."

המשך יבוא...

פרק קצר, אני יודעת...
היום לא יום חמישי אבל גיליתי שאני חוגגת (סוג של) שנתיים בוואטפד אז אמרתי למה לא לעשות משהו לכבוד זה?😉
אז מה אתם אומרים שלכבוד ה'סוג של יום הולדת' אפרסם היום עוד פרק? זורם לכם?