WE'RE JUST LOST

פרק 8

לחיי המוות

האיש המשופם שבלי המדים הרשמיים וחסרי הקימטוטים הקטנים שנראים לעין רק ממרחק של צעד וחצי היה נראה כמו אחד האנשים שיושבים כאן על אונס סחר בסמים ואפילו רצח, הציג את עצמו ושלח יד ללחיצה.

הוא הציג את עצמו בתור מפקד תחנת המשטרה, קראו לו עמי אפריים, והוא היה בן ארבעים ושש נשוי באושר לתמי, מה שגרם לי לגחך פלוס שלושה בנים.
לא הבנתי למה כל המידע הלא חיוני הזה צריך להיות חיוני בשבילי, אבל ידע בסיסי על הבוס החדש יכול רק להועיל, לא ככה?

ביום הראשון היה לי יום הסתגלות.
ככה הם קראו לו.
הסבירו לי בעיקר על התפקיד ועוד קצת על המקום והאנשים.
החלטתי לצאת מהעולם שלי, מהקומפורט זון שלי בשביל לעזור למשטרה, להסגיר את אליאב דהן.
השם שלו הופיע כל כך הרבה לאחרונה ובכל פעם בה עולה השם שלו בתור נושא שיחה אני נתקפת פחד.

״את יודעת למה את נמצאת כאן?״

״כן, אחרת לא הייתי פה ומנהלת איתך את השיחה הזו״ חייכתי בזחיחות וסימנתי בעזרת אצבעי על שנינו.

״אם כך, אפשר לעבור על הדברים שתשתמשי בהם בשטח עצמו, מכשירי הקלטה״ הוא מניח על השולחן המשרדי שלו מספר מכשירים שככל הנראה שימשו כמכשירי הקלטה.

״בהתחלה אנחנו מאזינים לכל הפגישות שלכם, בתור מתחילה אנחנו די בטוחים שתתקלי בכמה מצבים שלא תדעי איך לפעול אז אנחנו כאן, בשליטה מלאה עלייך״ הוא מחזיק במכשיר די קטנטן מסביר לי קצת עליו ומראה לי איך להניח אותו בצורה שלא בולטת לעין.

״יש לך מכשירי הקלטה שמתלבשים על הגוף, לדוגמה, הצבט הזה״ הפעם שוטרת מתקרבת לכיווני ותולה את מכשיר ההקלטה בחלק המחבר בין גביעי החזייה שלי.

״את לא יוצאת לשטח לפני שאת בודקת שמכשירי ההקלטה לא נראים לעין, ויציבים על הגוף. אין דבר כזה שמכשיר נופל לך פתאום, אחרת את נשרפת, וכאן אני כבר לא צריך להסביר לך על הנהלים והגורמים שנצטרך להקפיץ בשביל להציל לך את התחת״ הוא מדבר בקשיחות, ואני מרגישה איך אני חוזרת ארבע מאות שישים ושבעה צעדים אחורה.
זה מפחיד, לא אשקר.
אבל אני כבר כאן, וכמו שרואי המזויין אמר ״אין דרך חזרה״.

וזו לא הייתה אני שבחרה לצעוד בדרך המטופשת הזו.

עם רואי לקח לי מעט זמן להסדיר את העניינים.
במשך תקופה די ארוכה הייתי שולחת בו מבטים כאלה שיכלו להרוג, ושנאתי אותו על שהביא אותי למצב הזה מלכתחילה.
יותר מזה שנאתי את המבט השבור שהיה מעורבב בצער בכל פעם שהביט בי. ידעתי שהוא מצטער, והאמת שגם אני.
כמובן שהגורם המגשר הייתה עדי.
לא עמדתי בפנייה ובפני הבנות המתוקות שלה.
זאת אומרת, איך אפשר לעמוד בפני עדי המהממת שעומדת בפתח הבית שלי עם שתי בנותיה הקטנטנות ועם עוגת שוקולד מפייסת?
אי אפשר.