WE'RE JUST LOST

פרק 13

חיסול חשבונות

נזרקתי על המיטה שלי בעייפות, הדמעות טשטשו את עיניי.
הייתי עייפה.
פיזית ונפשית, לא ידעתי איפה יותר.
הכאב חדר אל תוך העצמות והנפש.
אחרי שנים שאני מוקפת באנשים שאני הכי אוהבת, אני מרגישה לבד.
הרגש שלי תופס צורה של נוזל והופך בשניות לדמעות.
אבל עכשיו אני לבד
ומותר לבכות כשלבד
כי לבד.
הנשימות שלי הופכות לעמוקות ואני ממצמצת מספר פעמים מנסה להעלים את הדמעות הארורות.

מסך האייפון שלי נדלק מודיע על הודעה נכנסת בתוספת צליל.
אני מוחה את הדמעות עם גב כף ידי ופותחת את ההודעה.

״אלה צור-דהן נרצחה בין הלילה של רביעי לחמישי, זה הותר לפרסום רק הבוקר, אבל אני בטוח שכבר שמעת על זה. אנחנו צריכים אותך לידן, את התקווה האחרונה שלנו״ זו הייתה הודעה מרואי, גלגלתי את עיניי, התעלמתי ממנה וזרקתי את הפלאפון לצידי.
קברתי את ראשי עמוק בתוך הכרית והתקפלתי לתנוחה עוברית תחת השמיכה, חיבקתי את גופי ועצמתי את עיניי.
אני צריכה יום חופש. מהכל.

מצמצתי מספר פעמים ונאנחתי בעייפות, לאחר בהייה ממושכת בקיר הלבן וחסר החיים של חדרי החלטתי לקום.
פיהקתי והנחתי את ידי לכסות את פי, התקדמתי לכיוון המטבח כששמעתי את המגירות נפתחות ונסגרות.

״מה את עושה כאן?״ שפשפתי את עיניי עם כף ידי ושאלתי את דולב שהייתה עסוקה בלבלוס את הדגנים שלי.
״את היית זו שנתנה לי את המפתח, מה ציפית? שלא אקפוץ מדי פעם?״ היא הכניסה את ידה והציעה לי מחופן הדגנים שבידה.
נענתי בראשי והבטתי בה בגועל.

״תשתמשי בצלחת בהמה״ פתחתי את מגירת הצלחות והוצאתי צלחת עמוקה.
״את לא עובדת היום?״ שאלתי את דולב והנחתי את הצלחת מולה.
״לא, בקשתי יום חופש״ הנהנתי והתיישבתי על הכסא שמולה.
״אני צריכה לדבר איתך, התקופה האחרונה שעברה עליי...את אפילו לא תאמיני לי״ נענעתי את ראשי מצד לצד ונאנחתי בכבדות.
״יש קצת עניין בחיים שלך ואת קורסת? ״ היא צחקה עליי ואני הבטתי בה ברצינות.
״אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל בחיי״ מלמלתי והנחתי את המרפקים שלי על השיש הקר.

״לפני חודש בערך, הייתי בדרך חזרה לבית, נפלו לי המפתחות ברחוב וכשהתכופפתי להרים אותם מישהו נצמד אליי מאחור״ קולי רעד מעט. דולב הביטה בי בזעזוע וסימנה לי בעזרת העיניים שלה להמשיך.
״הוא משך אותי לאיזו סמטה חשוכה, אלוהים דולב אני לא ידעתי מה לעשות, לצרוח או לברוח״ נרעדתי כשאותו יום ריצד בראשי תמונה אחר תמונה.
״לידן, את.. הוא, הוא נגע בך? הוא נגע בך מעבר למה שאת מספרת לי?״ היא פחדה מהשאלה של עצמה.
״לא, הוא לא הספיק. היה שם מישהו, קוראים לו רואי. הוא שוטר״ הסברתי לה והיא מלמלה דבר מה לעצמה
״הוא לקח אותי לבית שלו והכרתי את המשפחה שלו. הם אנשים נחמדים״ סיפרתי לה והיא הביטה בי בעניין רב.
״בכל מקרה, הזמנתי אותם לתערוכה שהצגנו בסטודיו, הציורים שלי״ היא הנהנה וסימנה לי בכל רגע שעצרתי להביט בה להמשיך.
״את זוכרת את אלה צור-דהן? האמנית האהובה עליי״ מלמלתי מעט לעצמי. הייתי בספק אם שמעה בכלל.