WE'RE JUST LOST

פרק 11

הגנה לצורך התקפה

עקביי נקשו על מרצפות התחנה, אחזתי בתיקייה החומה עד שאצבעותיי הלבינו.
פתחתי את דלת המשרד בחוצפה והתקדמתי אל עמי.
״אני לא רוצה בזה יותר״ הטחתי את אותה תיקייה חומה וארורה על השולחן המשרדי והחורק של עמי.
הוא מביט בי בשקט, וארשת פניו רצינית.
״היי! אתה מקשיב לי?״ אני נוהמת.
״את מתפטרת?״ הוא שואל בחיוך קל ונשען לאחור על כסאו.
״תקרא לזה איך שתקרא לזה, אני לא רוצה שום קשר לתיק הזה״ אני מצביעה אל אותה תיקייה, הוא מגחך בתגובה ומתרומם ממקומו.
״אני מבין, את מפחדת. זו נקודת השבירה הראשונה שכולם עוברים״ הוא מתקדם אליי נשען על החלק הקידמי של השולחן המשרדי שלו, מסכל את רגליו ומשלב את ידיו.
״יש כאלה שהחליטו להעלם מרוב פחד, את לא רוצה להעלם, נכון?״ הוא שאל אותי ומקמם את עצמו על קצה השולחן.

״אתה מאיים עליי?״ הידקתי את לסתי וצמצמתי את עיניי.
״את מרגישה מאויימת?״ הוא עונה לי בשאלה.
״אני צריכה להרגיש?״ בשביל טנגו צריך שניים עמי, ואני רקדנית לא רעה.
הוא גיחך וגלגל את עיניו.
״אין לך ממה לחשוש יקירה, אלא אם את מרגישה שיש צורך בכך״ הוא השיב.
״ברור, הרי אתה תמכור את כולנו בשביל להפיל את דהן״ שנאתי אנשים כמו עמי.
כאלה שחשבו שכל האמצעים כשרים למען השגת המטרה, הם לא. הם היו טמאים.
״המטרה מקדשת את האמצעים, ככה זה עובד בעולם שלי״ הפעם הוא נשען על ידיו.
״אז כנראה שאני לא שייכת לעולם הזה״ יצאתי בדרמטיות לא מביטה לאחור, מקווה שלא אחזור למקום הזה יותר. לעולם.

״דולב איפה את? אני צריכה שתבואי לקחת אותי״ הצמדתי את הפלאפון החדיש שלי ואטמתי את האוזן השנייה שלי בעזרת האצבע שלי כשלא הצלחתי לשמוע את דולב מהרעש של הרכבים וההמון הסוער.
״אוי דוני אני לא בעיר״ דולב מלמלה אל תוך המכשיר.
״כנראה שאצטרך ללכת ברגל״ נאנחתי וסידרתי את שיערי שנפל מעט על פניי.
״שיט שיט שיט עצרה אותי ניידת״ היא זרקה שלל קללות ברצף.
״תרגעי, את מעולה בזה. פשוט תפלרטטי איתו״ צחקתי
״אלוהים זו שוטרת!״ היא צרחה בלחש
״הו בהצלחה עם זה״ צחקתי בקולניות וניתקתי את השיחה.
זרקתי את המכשיר אל תוך התיק שהיה תלוי על הזרוע שלי וירדתי לכיוון הכביש בנסיון לעצור מונית.

במשך רבע שעה עמדתי עם היד מונפת בכדי לסמן למונית אחת מסכנה שתעצור. נאנחתי מעט והתייאשתי מהנסיון העלוב הזה.
רכב ספורט יוקרתי נעצר על ידי וגרם לפקק בנתיב שלם.
חלון הזכוכית השחור ירד באיטיות והגיע עד לחציו, דמותו של רון פבלו קפצה מול עיניי. אלוהים.
״מה פרח? את הולכת לעמוד פה עוד הרבה? תכנסי נשמה״ הוא הצמיד לשפתיו את הסיגריה המגולגלת שלו.
״לא, מישהו מחכה לי אני צריכה ללכת ל-״ הסתבכתי עם עצמי ונפלתי יחד עם השקר הגרוע שלי.
״שימשיך לחכות פרח, תכנסי כבר״ הוא ביקש אך המשכתי להתווכח ביני ולבין עצמי.
״נו מה את עומדת שם כמו בול עץ, חלאס לייבש אותי״ גלגלתי את עיניי וצחקתי.
נכנסתי אל הרכב וראיתי את החיוך שלו נמרח על כל הפנים שלו.
״תגיד, למה כל התיאורים שלך קשורים לצמחים?״ רק לאחר ששאלתי אותו הבנתי עד כמה השאלה הזו הייתה מטופשת.
״לא יודע, אוהב צמחים״ גיחך ושאף מהסיגריה המגולגלת שלו.
״אליאב איפה המצת המזדיין הזה?״ פבלו שאל לאחר חיפוש ממושך בכיסי הג׳ינס שלו ובתא הכפפות.
״מצית״ תיקן אותו והוציא מכיס המכנס המחויט שלו קופסת מרלבורו אדום פתח אותה והגיש לפבלו.
הבטתי מופתעת באליאב שישב במושבו של הנהג.
איך לא שמתי לב אליו קודם?
הוא אחז ביד אחת בהגה וידו השנייה נחה על הירך שלו, הוא כל כך מושך.
״תקח כאן שמאלה״ התיישבתי במושב האמצעי מאחור וכיוונתי את אליאב, הוא עבר לנתיב השמאלי ונסע באור אדום.
אלוהים, למה אני מופתעת בכל פעם, הרי זה ברור לי שהוא פסיכופת.
צילצול הפלאפון הסיח את דעתי וגם את דעתו של אליאב, פניתי להביט בו כשחיפש את הנייד שלו. הוא הוציא פלאפון ישן וקטן מהכיס שלו וענה.
״אני לא חושבת שזה חוקי לדבר בפלאפון בזמן הנסיעה״ מלמלתי בפחד, הוא הרים את מבטו אל המראה שברכב והביט בי דרכה, ארשת פניו הייתה רצינית עד מוות. אליאב סטה מהנתיב בחדות ועצר בשולי הכביש. פבלו גיחך וזרק את ראשו לאחור.
״פרח פרח, את משהו מיוחד, וואלה הייתי מעשן אותך אם הייתי יכול. אני בטוח שהיית סטלה טובה״ הוא המשיך לצחוק בקול.
פערתי את עיניי מעט ובלעתי את הרוק שהצטבר בפי.
אליאב לא פצה את פיו במשך כל השיחה, הוא הטיח את המכשיר הישן שוב ושוב על ההגה.
״אני אהרוג את כולם אתה שומע אותי?! אני אהרוג את כולכם״ הוא צרח.
״כדאי לך לקחת את הרגליים העקומות שלך ולהתחיל לרוץ, כי אני לא אפסיק לחפש עד שאמצא אותך״ הוא לחש באיום אל תוך המכשיר הקטן והשחור וניתק.
הקול שלו פלש אליי, חדר לתוכי והרעיד את כל כולי.
אליאב העביר הילוך ובשניות דהר על הכביש עם רכב הספורט היוקרתי שלו.
״אני חושבת שעברת את הבית שלי״ מלמלתי כשהבטתי לאחור וראיתי את הבניין הגבוה שלי מתרחק ממני עד שנעלם.