WE'RE JUST LOST

פרק 6

פרח השכונות

״אני מצטער אני כל כך מצטער, לא ידעתי שאת מקורבת אל משפחת דהן״ הוא משחרר משפט מסובך ומבולבל שהייתי צריכה לסדר בראשי.
״אתה מוכן להפסיק לשחק את התפקיד של הסביבון כרגע ולעצור?״ הוא מביט בי מהנהן ועוצר, אך לא מפסיק למשוך בשיער הבהיר שלו לאחור.
אני בוהה לכמה רגעים בשרירי הידיים של רואי בזמן הפעולה שלו.
אלוהים לידן הוא נשוי!

״אתה יכול להסביר לי עכשיו על מה אתה מדבר? אבל לפני שאתה מתחיל תרגע. אני לא יודעת מה עובר עליך כרגע אבל תשחרר״ אני מורה לו והוא מתרגל כמה נשימות ונאנח בכבדות.

״בואי נצא מכאן״ הוא לא מחכה לתשובה שלי תופס בי וגורר אותי לכיוון הרכב שלו.

״מה הקשר שלך למשפחת דהן?״ הוא מביט בי במבט אטום.
״אין לי קשר עם משפחת דהן״ אני מרימה את ידיי ומגלגלת עיניים.
״בסך הכל דיברתי עם אחת בשם יובל. ידעת שאמא שלה היא אלה צור- דהן? אני מעריצה אותה בטירוף!״ התלהבתי כמו ילדה קטנה שקיבלה את הבובה החלומית שרצתה.

אני חוקרת את פניו ובחיי שאין דבר יותר רציני כרגע מפניו של רואי.

אני נשבעצ שבתקופת התיכון הייתי מצליחה להוציא את השאלות למבחן מהמורה הכי עקשנית, וממנו אפילו לא רמז קטן.

הוא למד איך לעמוד תחת הלחץ.

״מה הסיפור רואי?״ אני מרימה את ידיי ומשחררת אותן באנחה והן פוגעות בירכיי.

״הסיפור הוא שהמשפחה הזו חיה כמה שנים בארצות הברית ולעזוב את המדינה הקטנה והמזדיינת שלנו בשקט היה הצעד הכי מועיל בכל המלחמה שהייתה פה, אבל עכשיו הם החליטו לחזור! אחרי החיסול האחרון של הדוד של אליאב אני מבין שהוא חזר לנקום, ולסגור חשבונות״ הוא ממלמל את חצי המשפט השני בשקט.

״זו משפחת דהן? אתה מדבר על משפחת הפשע דהן?״

״הולכת להיות כאן מלחמה, לידן. מלחמה שאפילו השטן בכבודו ובעצמו לא ירד לכאן מרוב פחד״

״אליאב דהן, הוא המסוכן ביותר, האלוהים של עולם הפשע. זה שיצר את הגיהנום וזרק משם את השטן לאלף עזאזל.
הוא יכול למחוץ את כל העולם שלנו כרגע בעזרת שתי הידיים שלו. את מבינה מה אני אומר?״

״אני, כן. אני חושבת שכן״ אני מניחה את כף ידי על מצחי.
בלעתי את הרוק שהצטבר בפי בכבדות.
״מה אתה הולך לעשות? אתה חייב לתפוס אותו ולהסגיר אותו! אסור שחיה כמו אליאב דהן תסתובב ברחובות!״ אני נלחצת.

״וזה בדיוק מה שאעשה״ הוא אומר כאילו זה מובן מאליו.
זה לא,
זה היה כמו להטיל על עצמך עונש מוות.
״תקשיבי לידן, אני חייב ללכת, תשמרי על עצמך״ הוא תפס בי ומשך אותי לחיבוק.
״להתראות רואי״ אני לוחשת אליו והוא ממלמל אליי שוב, תודה על ההזמנה ולהתראות קטן משלו.
אני מביטה בו נכנס לרכב ונוסע משם.