WE'RE JUST LOST

פרק 22

הפגישה

מאז שהגעתי לתחנה ניסיתי להתחמק מאנשים ומשאלות מטופשות. רק אז גיליתי עד כמה אני גרועה בלהסתיר דברים מאנשים.

״עמי מעביר עכשיו תדרוך באולם, לגבי היום. את באה?״ רואי עמד על יד הדלת של האולם והחזיק בחבילת מסמכים עבה.
הנהנתי, ומבלי להוסיף מילה נכנסנו יחד.
תפסתי מקום שהיה הכי קרוב ליציאה. להקשיב לעמי מדבר היה הדבר הכי משעמם שיש. הייתי מעדיפה לשמוע את ההטחות של אמא שלי למצוא חתן במקום, או לצאת לדייט עם הבן המצליח של השכנים ממול. לא הייתי צריכה פילוסוף נוסף בחיים שלי, ידעתי לפרש את החיים שלי בצורה שאני רציתי.
אני ורואי נכנסנו בשלב די מאוחר של התדרוך כך שהוא לא עלה מעל עשר דקות.
כשעמי הודיע שסיים יצאתי במהירות מהאולם וחיפשתי את הדרך החוצה.
יש לי את כל היום לעשות מה שמתחשק לי, עד הערב כמובן.
היום זה היום. אנחנו הולכים לתפוס את יעקב טולדו.
אמנם יעקב טולדו לא הסיבה שבגללה נכנסתי בתור סמויה במשטרה. אבל הוא היה רק צעד קטן לכיוון התפיסה הגדולה שלי. דהן.

״כבר הולכת?״ קולו של עמי עצר בעדי. עצמתי את עיניי בחוזקה וקיללתי את היום המקולל בו הוא נולד.

״זה לא שעמדתי להשאר״ סחטתי מעצמי את כל האדישות שבי והסתובבתי אליו. הוא עמד רחוק ממני ובכל זאת שמע אותי.
בחיי שלזקן הזה יש שמיעה מעולה.

״את לא הולכת. לכי לעזור לרואי לעבור על המסמכים שנתתי לו. קדימה!״ הוא מחא כף בחיוך מאולץ שהתחלף במהירות וסימן לי להכנס אל אחד החדרים בפרצוף הקשוח והטבעי שלו, נאנחתי בכעס וגלגלתי את עיניי.

״אני שונאת אותך״ סיננתי מפי ונתקלתי בכתפו בכוונה בדרכי אל החדר.
רציתי למעוך אותו כמו ג׳וק תחת הנעל שלי.
או כמו איזה בדל סיגריה.
לא יודעת! כל דבר!
נכנסתי וטרקתי אחרי את הדלת בחוזקה.
כשהייתי מתעצבנת הייתי נוהגת לשבור עטים.
זה הרגל מוזר שנשאר אצלי עוד מתקופת התיכון.
פאק שלאחר הבגרויות.
משם זה התגלגל לטריקת דלתות ודברים גדולים יותר מסתם עטים.
התרסקתי על כסא העץ וגנחתי בכאב כשהרגשתי בעצם הזנב שלי מזדעזעת. לעזאזל הכסאות כאן הן עינויי בעד עצמן.

״מה הפרצוף?״ רואי הניח את חוברת המסמכים שאחז על השולחן והרים את ראשו אליי.

״עמי ביקש שאעזור לך עם המסמכים״ מלמלתי בחוסר חשק ופניתי אל חבילת המסמכים שעמדה בצד השולחן והצמדתי את שפתיי לקו ישר.

״ואת הסכמת לזה?״ רואי הניח את הכל בצד ושאל בבילבול.

״ברור שלא. הוא לא הותיר לי ברירה אחרת״ נאנחתי ורפרפתי על המסמך הראשון שלקחתי.
״אוקיי. תוביל אותי. מה צריך לעשות?״ שאלתי את רואי והוא לא הרים הפעם את ראשו אליי והמשיך לעיין בחוברת שלו כשהפקק של המרקר הזוהר כלוא בין שפתיו.
הוא סימן שורה ארוכה, וכשסיים סגר את המרקר עם הפקק והניח אותו על ידו.