WE'RE JUST LOST

פרק 31

״מי אתה?״

נכנסתי אל תוך רכבו של אליאב לאחר התלבטות ארוכה. אין לי לאן לברוח עוד.
בלי מילים, הוא החל בנסיעה. לא יכולתי להביט עליו.
אליאב ידע לקרוא אותי בכל כך קלות. הייתי בטוחה שהוא שומע את כל המחשבות שלי.
הוא זרק מספר מבטים לכיווני והתנשף בכבדות.

״נו דברי כבר״ הוא זורק בנימה כעוסה. בחיי האיש הזה פשוט...
אני מביטה בו ונדה בראשי.
״אני רואה שיש לך בטן מלאה יאללה תתחילי לשפוך״ האיץ בי וקולו היה חזק מרגע קודם.

״אין לי, אין לי מה להגיד״ שיחקתי בציפורניי ולא הרמתי את מבטי אליו.

״לידן את מי את באה לסבן בחייאת ראבק״ הוא מטיח את כף ידו על ירכו וזוג עיניו עדיין נעוצות בכביש. הוא נד בראשו לאחר דקת שקט וסוטה בחדות לשולי הכביש.
״את יודעת מה אחד הדברים שאני הכי שונא?,״ הוא שאל כשגופו פונה אליי כעת. חגורת הבטיחות כבר לא עליו,
״לא לקבל תשובות. ואלוהים יהיה העד שלי. רק הוא יוכל להגיד לך מה קרה כשלא קיבלתי תשובות״ הוא נוזף בקולו הגרוני.

״אלוהים אליאב, ״ נעניתי בראשי כלא מאמינה.
״ואם אני לא רוצה לדבר? מה אז, תכריח אותי? תגרום לי לדבר בכוח אליאב? מה תעשה!?״ הרמתי גם אני את קולי.

״תסתמי את הפה לידן״ הוא יורק מבין שפתיו.

״לסתום? חשבתי שאתה רוצה שאדבר לא?״ עניתי בטון מזלזל.
אני לא מסוגלת לחוות את כל מצבי הרוח האלו שלו.

כף ידו תפסה בלסת שלי ואצבעותיו ננעצו בלחיי.
״אליאב אתה מכאיב לי״ פלטתי אנחת כאב והבטתי בפניו. עיצבנתי אותו כהוגן.

״כואב לך? אולי זה ילמד את הפה החצוף שלך איך לדבר אליי״ הוא לחץ עם אצבעותיו על לחיי ועיניי נעצמו לנוכח הכאב.
״תתחילי לדבר לידן, אני שונא לחזור על הדברים שלי״ הוא שחרר את אחיזתו ממני ועיסיתי את הלסת שלי.

נשכתי את השפה התחתונה שלי. לעזאזל עם זה.
שיהיה.

״למה פרצת אל הסטודיו שלי?״ שאלתי והבטתי בו ברגשות מעורבים. הפחד כמעט והשתלט עליי אך לא נתתי לו.
עיניו הביטו בי וזיק של שעשוע ניצת בהן. צל של חיוך ריצד על שפתיו העבות ונעלם כשהניח את כף ידו על פניו וגירד את זיפיו הקצרצרים. הוא שילב את אצבעותיו זו בזו ונד בראשו.

״למה את חושבת שפרצתי?״ הוא גיחך והרגשתי איך הוא מנסה לשחק במוח שלי. הטישרט הלבנה שלו נמתחה על גופו וחשפה חלק קטן מהקעקועים שעל החזה שלו. תתרכזי לידן.

״אני, לא יודעת פשוט, ראיתי. במצלמות״ מלמלתי מבולבלת. הוא משחק לי בראש.

״אני לא יודע מה ראית לידן, אבל לא פרצתי אל הסטודיו שלך. את יודעת שאם הייתי צריך משהו, הייתי נכנס דרך הדלת הראשית ולוקח אותו״ הוא חייך אליי אך חיוכו החל להעלם לאט לאט מעל שפתיו והוא ניקה את גרונו.
״למה חשבת שאני זה שעשיתי את זה?״ הוא שאל ברצינות שהשתלטה על פניו.