סמויה
ישבתי במרפסת שבבניין החדש שלי בשכונה הצפון תל אביבית שלי.
הבטתי ישירות אל האופק בוהה בנקודה מסויימת במשך כמה דקות, הרוח הקרירה הכתה בפניי ובידרה את שיערי, היא ליטפה את פניי בעדינות ועצמתי את עייני בעונג, וחשבתי על כל השבוע שעבר עליי.
הפלאפון שלי התחיל לרטוט בתוך כיס המכנס האחורי שלי, בחוסר תזמון מושלם.
הוצאתי אותו באנחה ושמו של רואי יחד עם לב כחול התנוסס על גבי המסך, חיכיתי עוד כמה שניות עד שהוא יתייאש וינתר את השיחה, אבל הוא רק המשיך.
החלקתי את אצבעי על מסך המכשיר החדש שלי ועניתי לשיחה.
״היי לידן, מה קורה?״ רואי שאל ברוגע.
״הכל טוב, מה איתך?״ אני מביטה בציפורני, תמיד היה לי הרגל כזה במשך שיחות הפלאפון להביט בציפורניים שלי ולהתעסק איתן.
״האמת שאני פה בסביבה, אני צריך לדבר איתך כמה שיותר מהר. זה חשוב״ הוא ממלמל ואני מדמיינת אותו כבר בכניסה לבניין שלי.
״תעלה אליי״ אני מחייכת ומנתקת.
קמתי ונכנסתי אל ביתי סוגרת את דלת המרפסת ופוגשת בקור שהמזגן פיזר בבית.
התקדמתי בצעדים איטיים גוררת את רגלי אל המטבח לובשת על גופי את הג׳קט שנח על גב הכיסא.
הוצאתי מהמקרר עוגה שהכנתי בצהריי היום לדולב בטענה שכבר הרבה זמן לא הכנתי לה אחת.
הקומקום הספיק לרתוח והפעם בתזמון מושלם, נשמעה דפיקה חלשה בדלת.
עזבתי את הסכין והעברתי חתיכת עוגה משולשת וסימטרית אל הצלחת ודמיינתי איך דולב הייתה מצלמת את אותה חתיכה לסטורי שלה, בצרחות.
כמו שרק היא יודעת, ויכולה.
גלגלתי את עיניי בגיחוך קל, וליקקתי את האצבעות שלי שהתלכלכו מקרם הפטיסייר המדהים שלי והתהלכתי אל עבר הדלת.
״היי״ חייכתי אל רואי וזזתי מעט לאפשר לו גישה להכנס אל הבית.
נכנסתי שוב אל המטבח והוא נכנס אחרי מתיישב על אחד מכיסאות הבר.
״מה אתה רוצה לשתות?״ שאלתי והסתובבתי להוציא מיצים מהמקרר.
״מים מספיק טוב״ הוא נשען לאחור.
אני מהנהנת אליו ומניחה כוס על מתקן המים המשוכלל שלי שקניתי לפני חודש בערך,
״בבקשה״ אני מניחה את הכוס על הבר ומחליקה אותה אל רואי.
הוא לגם מכוס המים בשקיקה ואני בהיתי בו לרגע.
הוא היה נראה לחוץ.
״הכל בסדר, רואי?״ אני מחזיקה בדפנות הבר ונשענת עליו.
״כן. אני חושב שכן. בעצם לא, לעזאזל אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל ״ הוא תופס בשיערו ומושך אותו לאחור, אני הייתי מתעסקת בציפורניים שלי כשהייתי לחוצה, כועסת או סתם משועממת.
האמת שהייתי בורחת מידי פעם גם לעולם הקטן שלי ומציירת, בשביל להרגע.
מסתבר שרואי מוצא במשיכות השיער שלו כתרפיה, אני הייתי הולכת על משיכות המכחול, אבל גם זה בסדר.
בכל אופן, מצאתי בכל אחד את סוג התרפיה שעזרה לו.
״אני פה בקשר לאליאב דהן. דיברתי עם מפקד המשטרה והתחנה, ומסתבר שזה יותר גרוע ממה שחשבתי, לידן. זה עסק רציני״ הוא עוצר ומביט בי.
הוא פותח את פיו ומיד סוגר אותו.
״הם הציעו רעיון״
״אוקיי, מה הרעיון?״
שילבתי את ידיי.
״אליאב דהן ידוע באהבתו המושבעת לנשים. הוא היה עם נשים כמעט מכל הסוגים״ הוא מתחיל להסביר, אבל אני לא מבינה את הסיבה שהוא מספר לי את כל זה.
״רואי, לעיקר״ אני דוחקת בו.
לעזאזל, אני שונאת שהולכים איתי סחור סחור.
״אני כל כך מצטער לידן, אני לא יודע אפילו איך לספר לך את זה״ הוא שוב מושך בשיערו.
אני די בטוחה שלא ישאר לו שיער על הראש, בקצב הזה.
״אתה רוצה עוד מים? אני כבר מביאה״ אני שולחת את ידי אל הכוס שלו, מניחה אותה על מתקן המים, וכשהיא מלאה במים קרים אני מסתובבת אליו ומחליקה אליו את הכוס, שוב.
״קפצתי על ההזדמנות ברגע ששמעתי שהשוטר שיצליח להסגיר את דהן יקבל קידום, ואין דבר שאני רוצה יותר מלבד הקידום הזה״ אני מהנהנת אליו ומסמנת לו שימשיך.
״ סיפרתי להם עלייך, אמרתי להם שאת מכירה את המשפחה ואת גם מוכנה לעזור לנו להסגיר את אליאב דהן. ״
״אני כל כך מצטער, לידן. הם מתכוונים לגייס אותך בתור סמויה״
הבטתי בו בעיניים גדולות, ומיד לאחר מכן פרצתי בצחוק כאילו הוא סיפר לי כרגע את הבדיחה הכי מצחיקה שקיימת.
תפסתי בבטן שלי וניגנתי את הדמעות מרוב הצחוק המתגלגל והבלתי ניתן לעצירה שלי.
״אתה צוחק איתי?״ המבט שלו נשאר אותו המבט.
״בבקשה תגיד לי שאתה צוחק איתי, רואי״ הקול שלי מעט רועד.
״אני מצטער לידן, פשוט הקידום הזה יכול לעזור לי משמעותית״ הוא ממלמל.
על מה הוא מדבר בכלל? הוא גר בבית מטורף בשכונה תל אביבית יוקרתית עם משפחה מהממת!
״על איזה קידום מזויין אתה מדבר? אלו החיים שלי שמוטלים כרגע על כף המאזניים המזויינות!״ השדים שלי מתחיל להלל את השגעון שלי והוא רק גדל וגדל.
אני מרגישה בסוג של אופוריה גרועה, כמו דיספוריה.
סערת הרגשות שלי גוברת ואני מרגישה איך אני כל כך קרובה לקפוץ מאותו הצוק ולצלול אל עולם בו אני לא מאבדת את העשתונות.
״אליאב דהן מחסל מאות אנשים כמוני בכל יום!״ אני מטיחה בו, הרי אלו עובדות שהוא בעצמו אמר.
״מצטער לידן, אני באמת מצטער, אבל אין דרך חזרה״
לעזאזל, זה לא מה שהייתי צריכה לשמוע עכשיו.
הפרק די קצר, אבל הייתי חייבת אותו
(הוא חשוב להמשך)
אשמח לדעת מה דעתכן על הפרקים עד עכשיו.
אוהבת🖤
YOU ARE READING
WE'RE JUST LOST
Romanceאת מכירה את התחושת מחנק הזו? הטמפרטורה הגבוהה הזו שהגוף שלך מרגיש כאילו הגיע לנקודת רתיחה? הוא שולח ידיים וחונק לי את כל דרכי הנשימה. רעד וצמרמורות, כלוב פרפרים שנפתח בתוך הבטן שלי. במקום זה הייתי מעדיפה לקבל אגרוף חזק. אמרו לי שהוא מסוכן וכנראה שי...
