WE'RE JUST LOST

פרק 10

נוהל התחת של לידן

הוא נשען לאחור בכיסא תוחב את ידיו בנונשלנטיות בתוך כיסי מכנסיו.

״תספרי לי, מה את עושה כאן?״ הקול שלו חזק וברור.
״מה.. מה זאת אומרת?״ הקול שלי יוצא חלש ורועד.
הוא מחייך בזחיחות ומטה את ראשו הצידה, נראה כמו פסיכופת לחלוטין.

הוא פסיכופת, לידן.

״ובכן, אני בטוח שיש סיבה לכך שאת נמצאת פה, אז תספרי לי. מה הסיבה?״ הוא מקפל את השרוולים של חולצתו המכופתרת חושף את האמות המקועקעות שלו ונשען קדימה.
אם הפעולה הגברית להחריד הזו לא גרמה לרגליים שלי להרגיש חסרות רגש ולהתמוטט על הרצפה המעוצבת שלו, אז החולשה שלי לגברים מקועקעים גרמה לכך.
״אני פה מהסיבה שכולם פה״ אני מביטה על כל דבר אחר, כל דבר אחר שהוא לא העיניים שלו.
הוא מצקצק בלשונו ומלטף את השפה התחתונה שלו.
״לא, את לא. הם באו להנות מהמראה של הגופות המדממות״ הוא שלל אותי בעזרת ידו.
״הבטתי בך, היית מבועתת״ הוא גיחך.

״אין לי סיבה״ אני ממלמלת ולאט לאט מתחילה לקלף את הלק הלבן שעל ציפורניי,הוא מביט בי לרגע ומגחך בזילזול.
תפסתי בראש שלי והרגשתי בסחרחורת רק הולכת וגוברת.
הוא הידק את לסתותיו, קם ופוסע לעברי בדיוק שלושה צעדים, גדולים.

״תרימו אותה״ הוא מכוון בעזרת ידו אל שני הענקים שעמדו ושמרו על דלתות הכניסה והיציאה של המשרד.

״תניחו אותה כאן ותצאו״ הוא מביט בי בזילזול בזמן שהוא מדבר אל חייליו.

טריקת דלת וצליל נעילת המנעול הדהדו ברקע.
לעזאזל.

״אני חושבת שאני עומדת להתעלף״ אני מזייפת, למרות הסחרחורת שבאמת פקדה אותי.

״ואם תתעלפי איך תהיי מועילה לי?״ הוא שואל ומתקדם אל ארון די קטן ומוציא משקה אלכוהולי שמעוצב בבקבוק יקר.
כמה טיפוסי.

״בואי נעשה הסכם, את לא מתעלפת על הספה שלי, ואני לא זורק את הגופה מחוסרת ההכרה שלך לכביש הראשי שפה״ הוא מביט בחיוך חסר הומור אל מעבר לחלון של המשרד שלו.

הוא מתהלך בחדר המשרדי שלו מצד לצד.
לעזאזל איתך.

״קומי, תעמדי בפיסוק ואת הידיים תרימי לגובה הכתפיים״ הוא מורה עליי, ואני עושה כמבוקשו.
הוא יורד על ברך שמאל שלו ותופס בקרסול שלי, אני תופסת בכתף הרחבה והחסונה שלו ומאזנת את גופי.
הוא מוריד את נעל העקב שלי מרגלי ובודק אם אין שום דבר חד או מסוכן עליי.
הוא מבצע את אותן הפעולות בנעל השנייה ובודק גם אותה ביסודיות. הוא מחליק את ידיו על עורי ועולה אל מותני. הוא שולח את ידיו אל גבי התחתון ומעביר את ידיו שוב ושוב על גבי.
הוא נעצר במורד גבי התחתון.
הוא לא מפסיק להביט בי, אפילו לא לרגע.
וכך גם אני, אני לא מורידה את מבטי ממנו.
ארשת פניו רצינית והוא לא מניד עפעף.
הוא מלטף את פניי ברכות ואני מתמכרת למגע שלו בשניות.
הוא מעביר קווצות שיער אל מאחורי אוזני ונעצר.
צל של חיוך עולה על פניו, והוא מוחק אותו מיד.
״מה יש לנו כאן?״ הוא מעלה את כף ידו אל אוזני.