WE'RE JUST LOST

פרק 3

כמו בצפון תל אביב

התהלכתי ברחובות של צפון תל אביב, עייפה אחרי יום עבודה ארוך ומחכה רק להגיע לבית ולזרוק את עצמי על הספה ולהרדם.
המפתחות נפלו והתגלגלו מבין ידיי אל המדרכה.
התכופפתי להרים אותם באנחה מיואשת ולפתע ידיים גדולות נחו על מותני וגוף גדול השתפשף בי מאחור.
תפסתי במפתחות והסתובבתי בבהלה לאחור.
צחוק כבד ושיכור בקע מפיו של האדם שמתנדנד יותר ויותר לעברי.
״אמא שלך לא לימדה אותך שאסור להתגרות בעוברי אורח תמימים עם תחת סקסי כזה?״ הוא שאל בחוצפה ואני נשארתי עם מבטי המבוהל.
המוח שלי צעק לי לברוח משם אבל כל המערכות שבגוף שלי קפאו.
אני לא מצליחה לזוז, אני לא מצליחה לחשוב כרגע בהגיון, ומה שבטוח, אני לא מצליחה לנשום.
השיכור מתקדם אליי בצעדים כושלים והמערכות שבגוף שלי משתגעות שם בפנים, ואני רואה איך אנשים קטנים מתחילים לצרוח ולרוץ לכל עבר כשברקע יש דם ואש ותמרות עשן.
הוא תופס במותני וכאן אני כבר ידעתי, הגוף שלי בגד בי.

הוא מושך אותי למקום החשוך הקרוב ביותר מלטף את פניי בעדינות.
החושך מעוור אותי ועוטף אותי יחד עם ידיו של אותה חיה שמתיימרת להיות בן אדם.
לעזאזל לידן תילחמי!
אני לא אהיה עוד אחת כזו שנדבקה במחלה ההיא.
הגוף שלי מאתחל את כל המערכות שלו מחדש ואני מתעוררת די מהר למציאות בה אני נמצאת כרגע.
הרמתי את כף ידי מוכנה לסטור לו אך הוא תפס בה ובאותה השנייה מבלי לחשוב יותר מידי הרמתי את רגלי ובעטתי בין רגליו.
הוא תפס את הברך שלי רגע לפני שגרמה לו לילל בבכי מר על הרצפה.
״הו הו הו לא היום מתוקה שלי, היום אנחנו נהנים, או לפחות חלק מאיתנו.״ הוא צוחק
״תשחרר אותי ואני אדאג לזה שלא יקרה לך כלום״ אני אומרת בקול בטוח מנסה להכניס בו קצת הגיון.
״תגידי לי מי את חושבת שאת?!, אתן הנשים פעם הייתן שותקות ועושות כל מה שהגבר היה אומר לכן לעשות, מצייתות כמו כלבות. היום יש לכן רצונות מעל ומעבר! את שפחה, ועכשיו את השפחה שלי! וברגע שאסיים כאן איתך אלך לאחרת ואת תמשיכי למטבח או שפשוט תמשיכי לספק גברים אחרים כמו בובת מין זולה שאף אחד לא באמת רוצה או צריך!״
הוא צורח עליי והדמעות שלי כבר עולות וחונקות אותי צורחות עליי לשחרר אותן.
״בבקשה, אני מתחננת תשחרר אותי״ אני נשברת.
הרי עוד כמה זמן הייתי מצליחה להחזיק מעמד?
הוא כבר משך בחולצה שלי, מעביר את ידיו המגעילות על גופי.
כנראה שבסופו של דבר כן אהיה אחת שנדבקה במחלה ההיא.
״אני אוהב אתכן כאלה, מתחננות״ הוא אומר בקול קשה מושך בשערי למטה.
מוריד אותי על ברכי.

״בוכות״
הוא מתקרב.

״מפוחדות״
הוא ממלמל ומתקרב עוד קצת.

״חלשות״
הוא מהדק את ידו על שיערי.

״אני מבטיחה לך שאחרי מה שיקרה לא תהיה לך דרך חזרה״
אני משלימה עם זה, יודעות  שהוא היה הרוצח שלקח את נשמתי יחד איתו, שרף אותה באש הגיהנום שהוא יצר בעצמו.

הוא מושך בשיער שלי שוב פעם מושך אותי לעמידה ומתחיל להעביר את השפתיים שלו על עורי.
המכנס והחולצה מעורבבים כרגע עם מי ביוב רחוקים ממני אי שם באותה הסמטה החשוכה.
הקור מכה בי והפחד מכול מגע ידו בגופי מחלחל בי שוב ושוב והפחד שמשתק אותי מכל צעד שלו לקראתי.
״אם תפסיקי להרתע בכל רגע אני מבטיח שזה יעבור יותר מהר״ הוא מוצץ את עורי בחוזקה ומכאיב לי.
ידיו גולשות אל חזי לוחץ ומשתפשף בי עם איברו, הוא מעביר את ידיו אל גבי מעלה פוקד בגופי צמרמורות, הוא גולש עם יד אחת אל ישבני נוהם ותופס בו מצמיד אותי בחוזקה לקיר ומטיח בו את ראשי, ובידו השניה משחרר את החזיה שלי מאחור.

״מה לעזאזל קורה כאן״ מישהו אומר בשקט.
ברגע אחרי אני כבר מחליקה אל הרצפה מחבקת את גופי ואת רגליי כמה שיותר קרוב.
״יש לי אישה וילדים קטנים בבית אני מתחנן!״ קולות כאב סדוקות נשמעות ברחבי הסמטה.
ידיים גדולות וחזקות מכסות אותי בשמיכה דקה ואוחזות בי,
אני צורחת והדמעות שלי לא פוסקות מנסה להתחמק כמה שיותר מידיו.
״היי היי שקט, אני לא אעשה לך כלום, אני נשבע״ קול עמוק גורם לי להרים את ראשי.
אני מביטה בגבר צעיר ככול הנראה בן עשרים וחמש אולי פחות שמהפנט אותי רק במבט אחד.
את היופי שלו לא היה ניתן להסביר.
שיער בהיר, בלונדיני חתך קטן מעל הגבה עיניים בהירות ובולטות כל כך, אף ישר וסולד ושפתיים עבות שהייתי בטוחה שבסיטואציה אחרת הייתי חושבת על איך הן מרגישות.
ידיו חוזרות לאחוז בי ומרימות אותי בתנופה קלילה.
הוא מכניס אותי אל תוך רכב גדול ושחור שלא עניין אותי כרגע מהו סוגו, רציתי דבר אחד וזה לשכוח את כל מה שקרה כאן הערב.
הוא נכנס אל צדו השני של הרכב.
ורק עכשיו אני רואה שהוא חסר חולצה, אלוהים.
מסתבר שהשמיכה שחשבתי שהיא, היא למעשה החולצה שלו.
״עדי תכיני לי חדר אורחים בקומה השניה״ הוא מדבר בפלאפון ואני מביטה מעבר לחלון בוהה בחושך.
השתקפותו נשקפת לי מן החלון, הוא מסתובב לעברי ומכווץ את גבותיו.

״כן״

״עוד חצי שעה בערך, להתראות״ הוא מנתק מתניע את הרכב, נוסע מאותו מקום ארור שכנמעט הרס את חיי.
לנצח.

ובאמת כמו שאמר בתוך חצי שעה היינו בבית שלו.
בית בעל שתי קומות.
״בואי״ הוא אמר לא מביט בי.
אני לא מקשיבה ונשארת ברכב.
״אני יודע שעברת היום טראומה רצינית, בבקשה תתני לי לעזור לך״ הוא מבקש ממני.
״אני לא צריכה עזרה״ אני לוחשת בקול סדוק.
אני מסובבת את מבטי אליו ושוב הדמעות עולות.
״תפסיקי, אני מתחנן״
כואב לי כרגע, כואב לי בכל מקום בו הוא נגע בי.
פיזית והעיקר נפשית.
הוא תופס בפני ואני נרתעת ומנסה להתרחק.
״לעזאזל אני לא מנסה לפגוע בך בבקשה תבואי איתי!״ המבט שעל פניו כל כך נואש, אבל אני לא יודעת מי הוא, אולי הוא משתף איתו פעולה וכל מה שקורה כאן זו רק הצגה וניסיון לרכוש את האמון שלי?
״ולמה שאאמין לך שאתה לא בדיוק כמוהו?״ אני שואלת בזלזול.
״בהתחשב בעובדה שכרגע נסעת איתי במשך כחצי שעה ולא הגענו אל צוק וזרקתי אותך ממנו״ ממלמל.
אין פה מקום לבדיחות, סרקזם או ציניות מזורגגת.
אני עדיין מביטה בו במבט חושש והוא נאנח מגלגל את עיניו
״כנראה שפשוט תצטרכי להאמין לי״ הוא אומר מפנה לי את הדרך.
אני שוהה במקומי מספר דקות, מביטה בו מחזיק בדלת הרכבת מחכה שאצא.
אני לא יוצאת, עוד לא.
״מצטער אני לא יכול יותר״ הוא מרים ידיים ומתחיל להתקדם בשביל הגישה המסומן, לביתו.