״סוגים של אהבה״
שבוע חדש התחיל, ואתו נפתחה התערוכה.
אליאב אמר שזה סיפור כיסוי טוב, המון אנשים ומבקרים מגיעים וזה בדיוק הזמן של אבא של אליאב לפעול.
התוצרים שלי עמדו כמו חיילים בטקס השבעה, ורק חיכו לעיניי המתבוננים.
התערוכה הייתה מצגת תקופתית של ההיסטוריה כולה, אני לא יודעת מה יגרום למאיר דהן לבחור דווקא בציור הזה. אבל אליאב היה בטוח, ואני שכמובן בטחתי בו, האמנתי.
התערוכה נפתחה, אנשים התהלכו במרחב כוסות יין התנגשו ולחשושים ליטפו ברוך.
זרקתי חיוכים לכל עבר ולחצתי ידיים לאנשים אקראיים.
לוחות קנבס בשלל הגדלים, משוכים בסוגי צבעים שונים נמכרו במהלך היום. פרט לציורים בודדים. בניהם הציור שמיועד למאיר דהן.
אצבעותיי נסגרו בלחץ על כוס הזכוכית שבידי. זה היה ציור די מוצלח, הרגשות הלא מוסברים שלי כלפי אליאב הוציאו ממני דברים שלא הכרתי.
רציתי להשתדל בשבילו, שירגיש בי.
הקשר שלנו לא היה מוגדר, זאת אומרת, לא היינו בני זוג.
אבל החיבה שלו לאחרונה גרמה לדברים בנינו להרגיש קצת אחרת.
״אין ספק שאת בחורה עם כשרון בידיים״ גבר בערך בשנות החמישים לחייו הגיח מהצד וחייך בנועם.
״תודה רבה אדוני, אני עובדת קשה על התוצרים שלי״ חייכתי בחזרה והושטתי את ידי ללחיצה לאחר דקה.
"אין צורך ברשמיות הזו, תקראי לי דני״ אמר ולחץ את ידי.
״לידן,״ השבתי בשמי ״דני מה?״ הבטתי בו בשאלה.
״רק דני, את יכולה גם דניאל, אבל אני פחות אוהב״ אמר והמשיך לחייך.
"אוקיי, רק דני," מלמלתי ולגמתי מהיין שלי. "אז מה מביא אותך לכאן?" שאלתי בעניין רב.
"אשתי ואני אספני אמנות, רוב היצירות שלנו מורכבות מאמנים ישראלים" הסביר ועבר להביט בחלל.
"מה גרם לך לצייר את הציור הזה?" דניאל שאל לאחר בהייה ממושכת בציור למענו נפתחה כל התערוכה הזו.
הטיתי את ראשי מעט וצל של חיוך עלה על שפתי.
"אהבה" נשכתי את שפתי התחתונה.
"זה סוג חדש של אהבה. לא חושבת?" צחק דניאל וחזר להביט בי שוב. כל המביט עליו מעולם לא היה אומר דבר כזה. לא אהבה. אבל זה מה שהיה כל-כך יפה באמנות, לא מכוונת המשורר, אלא מהבנת הקורא.
"זה סוג של אהבה, אתה יודע. היא אמנם מעוותת, אפילו חולנית מעט, ולפעמים היא הופכת גם לחולשה, כמו כל אהבה בחיים, והיא לא חייבת לתאר קשר בין בני זוג, אם תתמקד תוכל למצוא את זה בכל אהבה שהיא, גם בין ילד להורה. אהבה תמיד תהיה חולשה" השאלה של דניאל הייתה שאלה רטורית, ובכל זאת הרגשתי צורך לענות עליה. "אני מקווה שתהנה מהמשך התערוכה, תודה שהגעת" נפרדתי מהאיש ומיהרתי להגיע אל המשרד שלי.
היום הזה ארוך מידי, כאילו והוא לא עומד להגיע לסופו לעולם.
YOU ARE READING
WE'RE JUST LOST
Romanceאת מכירה את התחושת מחנק הזו? הטמפרטורה הגבוהה הזו שהגוף שלך מרגיש כאילו הגיע לנקודת רתיחה? הוא שולח ידיים וחונק לי את כל דרכי הנשימה. רעד וצמרמורות, כלוב פרפרים שנפתח בתוך הבטן שלי. במקום זה הייתי מעדיפה לקבל אגרוף חזק. אמרו לי שהוא מסוכן וכנראה שי...
