*פרסי*
היא לחצה יותר בחוזקה על החוד...
ואז ראיתי-.... ראיתי את... את הכול....
נמצאתי בהתחלה במקום חשוך , ריק....
ואז פתאום ראיתי את אותו קינטואור (סורי עם לא כתבתי את זה נכוןן.... תתקנו אותי בתגובות.)
שהרגתי שנכנסתי למחנה.... הזה שתפס את אמא שלי....
ואז הקינוטואר פשוט התפוצץ... לנגד עייני...
יכלתי להרגיש את הדופק שלי עולה..
"מה זה!!!" צעקתי ורק הד חזק נשמע...
ואז הופיע דמות..
וראיתי את לוק... לוק קאסטלן.... הוא התקרב עליי..
"אל תתקרב " הלכתי כמה צעדים אחורה...
הוא היה נראה כמו לוק הטוב.
הזה שרק הכרתי... הזה שהקריב את עצמו
עם שני העיינים הכחולות....
שפעם הייתי נאמן להם....
"פרסי..... בוא תצרטף...."
בשנייה עייניו נהפה לצבע הזהוב המוכר...
וקולו של קרונוס דיבר...
"תיצטרף אליי.."
"לא !בחיים לא הצטרפתי!! ובחיים לא אצטרף!!!" צעקתי!
קרונוס/לוק פשוט פתח את פיו וצחק , צחוק מגלגל ורשע... שחרוט לי בזכרונות...
הצחוק שאני מדמיין שמשהו רע קורה...
הצחוק שממנו אני קם בבוקר...
הצחוק הזה...
ואז בשנייה דמותו של קרונוס/לוק התפוגגה.
והופיע דמותה של הרה ולידה אנבת..
הרה החזיקה יד לאנבת...
"עזבי אותה!!!!" רצתי עלייההה
אבל שום דבר לא קרה...
אני רצתי במקום...
כל פעם שרצתי עליה דמותה הירחקה יותר...
ככה שםשוט רצתי במקום בלי פואנטה..
"עזבי אותה!!!" אמרתי עוד פעם יותר חזק , מנסה להיראות מאיים ... אך סתם הייתי מפוחד..
"פ-פרסי.." אנבת פתחה את פיה.
קולה היה נישמע שבור.
את הקול הזה שמעתי רק פעם אחת..
שנפלתי לטרטרוס....
ואז הכול השתנה... דמותה של אנבת השתנתה...
ונהיה בור ענקי...
טרטרוס.....
"לאא!!" היא צעקה ונפלה לשם....
ניסיתי לרוץ עליה...
וליפול איתה...
להיות איתה...
אבל הבור התרחק כל פעם שהיקרבתי...
הצרחה שלה התאדה...
"לא..." נפלתי על הברכיים...
ושמתי את ראשי ביידי..
ואז......
הייתי במקום... היסתכלתי מסביב והייתי בטרטרוס...
צמרומרת נגלתה בגופי והחוורי בכמה גוונים.
"פרסי תשלוט בזה"
מה?
הסתובבי וגל של מים שחורי- רעל... זה היה רעל..
נסיתי להפסיק לשחוט בו.. אבל לא יכלתי...
ידעתי שזה אשליה..
שזה סתם...
אבל זה הרגיש לי כל כל טוב...
להרגיש את העוצמה הזאתי... ביידים שלי...
להרגיש שאין דבר שיכום לעצור אותי מלעזור... מלנקום....
להרגיש שאני השולט!
ואז הכול התפורר... נמצאתי עוד פעם במקום הריק... אני על בירכייי וביידי ורידי בולטים.....
קריו נעמדה מולי ופיה היה פעור...
ואז מפה פתוח זה נהפך לצחוק...
צחוק גליל וקר כקרח... צחוק שיכול לכבות את האש.
אבל אולי דמיינתי ומאחורי הצחוק היה גם כאב... געגוע... שמוסתר... היטב!
