**************אל*************************
"בוקר טוב!" צרחנו אני פרסי וליאו ביחד בזמן שאנחנו משפריצים על ספרי שלג על גייסון.
"דיי!" הוא גם כולו בקצף לבן ואני פרסי וליאו לא יכלנו להפסיק לצחוק!
פרסי הציע להעיר את גייסון ככה..טיפה כיף לא יהרוג אף אחד.
לא צחקתי ככה שנה שלמה , אפילו יותר.
עצרתי את הצחוק שראיתי את גייסון מתקרב אליי ובידו קצף והוא פשוט הטיח אותו בפנים שלי ולא הפסיק לצחוק , ואז התחלנו מלחמת קצף.
אני הוא פרסי וליאו צחקנו כמו 4 אנשים שברחו מבית משוגעים לחצויים.
גייסון גרר אותי לחיבוק שגרם לי עוד יותר להיתלכלך.
"מה קרה?!" שמענו את אנבת רצה לפה ובידה פגיון שלוף ואז באיחור קל של כמה שניות הצטרפה גם פייפר.
גייסון ישר היתנתק ממני ועשה כאילו לא מכיר אותי.
"ישיבת צוות! עכשיו! כלומר.... אחרי שתילכו להיתקלח..." היא גיחחה קצת מסתכל על פרסי.
"לא לא לא לא לא!" פרסי היתקרב אליה עם ליוך ערמומי מוכן לחיבוק.
"אני אדקור אותך!" היא היתרחקה נצמדת לקיר.
"אל תנסה אותי!" היא הוציאה את הפגיון אבל הוא מיד נשמט מידה שפרסי פשוט חיבק ונישק ומרח אליה את כל הקצף.
"קפוץ לטרטרוס גקסון!" היא אמרה מחבקת אותו בכעס.
*פרסי*
"קפוץ לטרטרוס גקסון"
פעם ראשונה ששמעתי אותה אומרת את המילה בלי גימגומים. בלי לרעוד. פשוט את המילה במלואה.
אולי היא באמת הצליחה איכשהו לשכוח....
איכשהו להיתגבר על המקום הנורא הזה.
הגיהנום.
אול-אולי היא פשוט עברה דברים הרבה יותר גרועים שטרטרוס נראה צחוק בשבילה.
אני לא יודע, אני גם לא רוצב לדעת. אני מעדיף להמינע.
בשבילי המקום הזה הוא עדיין הסיוט הכי גדול שלי.
אני לא רוצה להיזכר בו.
לשמוע אותו.
"חחחח אתה בסדר?" אנבת שאלה מנדנדת אותי מעירה אותי ממחשובותיי.
"כן" זייפתי חיוך ודחקתי את מחשובותיי.
"לכו להיתקלח!" פייפר אמרה טיפה בכעס ויצאה משם.
למה?
אני אדבר איתה אחר כך.
הלכתי להיתקלח , והגעתי אחרון לישיבה כי אני מתקלחחח שנים.
"או הנסיכה גקסון הגיעה " ליאו אמר וגרם לכולם לצחוק .
"ששששש" הסמקתי והתיישבתי ליד אנבת שישבה בפינה עם השולחן.
"אז כמו שהתחלתי להגיד" אנבת אמרה והרגשתי כאילו העיינים שלה זה ענייני סערה.
ושהולך להיות מבול רציני.
"אז....יש מלא מפלצות.... יותר מדי , אנחנו החצויים-עזבו חצויים האנשים ביחידים שלא קפואים. לא רק שאנחנו עושים רעש גם האנרגיה שלנו , במיוחד שיש כאן חצויים שהם ילשים של שלושת הגדולים אס האנרגיה שלהם חזקה יותר. מודכים מלא מפלצות. לביינתים המחסום מחזיק. אבל אנחהו צריכים להתחיל לצאת מפה! ועם כול המפלצות בעולם יעקבו אחרנו זה לא יהיה חכם. אז דיברתי קצת עם הרמיוני." היא היסתכלה לעברה ושניהן הינהנו בהבנה.
ואז הרמיוני בתחילה לדבר " מצאנו כלי. "הכלי" הזה סוג של מחביא את האנרגיה.... לא מדיוק כל כך. הוא יותר מפזר את האנרגיה של החצויים שסביבו ככה שלא יהיה מיקום מדוייק , הכלי הזה מאוד יכול לעזור לנו...אולי הוא אפילו עובד נגד קריו ככה שיהיה חנו יותר זמן . אב-אבל. יש שתי בעיות עיקריות" היא נשמה עמוק והירפתה קצת.
"הראשונה היא... שלא ידוע מה הצבע , הצורה , או משהו שקשור למראה שלו . בספר כתוב רק שהוא מושך חצוייים. והבעיה השנייה" היא שתקה.
"מה?" פרנק דחק בה.
"ש-ש" היא ניסתה לומר.
"שזה נמצא בכניסה לטרטרוס!" אנבת צעקה , היה רגע של שקט.
שתיקה ארוכה.
לא חשבתי על כלום , במילה פשוט היבהבה בראשי ללא הפסקה.
אנבת תפסה בידי והיסתכלה עמוק לעייני.
"פרסי אני יודעת שזה קשה לך , אז בבקשה תישאר פה בזמן שהאחרים ילכו"
אני- אני לא יודע.
"אנבת אבל-"
"פרסי! בבקשה..... אני לא מבקשת הרבה , זה לטובתך האישית" היא השפילה מבט.
"טוב" שיקרתי....
אל מי אני עובד , אני לא רוצה ללכת לשם אפילו , גם אם היו מציעים לי לבוא , הייתי מסרב בנחמדות.
אולי זה כן הופך אותי לחבר חרא.... אבל! אבל אני לא יכול רק לחשוב על המקום הזה מעלה בי צמרמורת והבזקים .
"יופי!" היא חייכה..
"אני אוהבת אותך , מאוד!" היא נישקה אותי ואז זרמתי אבל בזמן הנשיקה רק חשבתי על המקום.
היא התנתקה מהנשיקה ואז אמרה
"תקשיבו... נצא היום , כולם , חוץ מפרסי... תיהיו מוכנים עוד שעה" היא הלכה ואז כולם היתפזרו ונשארתי לבד.
"ביי פרסי! נחזור מהר" כולם אמרו ונפרדו ממני משאירים אותי לבד שם.
ופשוט הלכו.
אבל , בואו.... הם יודעים את האמת , אני הולך איתם.
ארזתי תיק קטן ופשוט עקבתי אחריהם בתקווה שלא ראו אותי.
אחרי שהם נתקלו במלא מפלצות והביסו את כולם בקלות , אפילו שממש רציתי להצטרף אליהם המשכתי להיתחבא ולעקוב .
"הגענו... לכניסה לטרטרוס , עכשיו בבקשה תתרחקו מהחור . וחפשו את זה , אתם פשוט תימשכו לזה.".(סורי שזה יוצא מטומטמם כי הספר אצל ידיד שלי ואין לי איך לבדוק)
הם חיפשו ואני רק השמגתי להיתחבא ובדקתי שלא קורה כלום , אפילו שרעדתי ממש מהמקום.
מההרגשה שאני חזרתי ליד המקום הערור הזה.
"שיט! מפלצות" הארי צעק והוא אמר איזה משהו מסובך עם השרביט והמפלצת פשוט התפוצצה.
אבל אחריה הגיעו עוד מפלצות , ולאט לאט החברטה נהפכה למיעוט , והמפלצות לרוב המוחץ.
ואז כבר יצאתי מהמחבוא וכיסחתי כמה מפלצות.
"פרסי!" אנבת אמרה בעצבנות.
"סורי חכמולוגית!" מסרתי לה נשיקה מהאוויר.
"תיזהר!" בזמן שהרגתי מפלצת אחת מפלצת אחרת באה מאחורה וסרטה אותי בחוזקה ברגל וגרמה לי ליפול על הרצפה.
היא כיוונה את הציפורניים הארוכות שלה לליבי והתיקדמה.
אני כבר ראיתי את הסוף , למות ליד המקום המפחיד ביותר בשבילי.
אבל המפלצת נעצרה בפתאומיות...
ומאחורה הופיעה עם החרב שלו איפה שהמפלצת הופיעה האחד והיחיד.
"ניקו?!" צעקתי בקול מהדהד.
זה הפרק להיום
השאלה היומית:
משפט שמתאר אותכם הכי טוב?
תשובה אישית:
"הומור זה דרך טובה להסתיר את הכאב"
אני לא רוצה עכשיו להסביר אבל בעיקרון זה משפט שמתאר אותי בשלמותי , לפעמים פשוט צחוק אחד מסתיר כאב של שנים.
