* פרסי *
אז.....
בואו נתחיל.
אני עומד , עומד מופתע , המום , מפוחד.
לאט לאט הבנתי .
לפני כמה דקות כשאני אנבת וגייסון שמענו רעש חזק התנדבנו לעלות לבדוק.
עליתי ראשון ורצתי לתוך החדר ששם היה מראה ענקית. חיפשתי את מקור הרעש אך כלום לא מצאתי , כשהסתכלתי במראה ראיתי... ראיתי השתקפות שלי רק בלי פנים.
ואז בשנייה הרגשתי כאב בכל ס"מ וס"מ בגופי , כמו דקירה עמוקה גם נפשית וגם פיזית.
"דייי! תפסיקו!" צרחתי , אך מילותיי יצאו מפי ללא קול.
הצצתי קצת מתוך כל הכאב ואז ראיתי שזה קורה גם לגייסון ולאנבת.
ניסיתי להתקדם אליהם ולעזור , אך כל נסיון כאב וכאב יותר שלבסוף וויתרתי.
פשוט נתתי לכאב לחלחל לתוכי והרוס אותי.
שנייה לאחר מכן שעברה כשעה , ראיתי את עצמי .
אבל הבנתי לאחר זמן קצר שזה לא אני.
זה ההשתקפות שלי.
רגע לא! אני ההשתקפות של עצמי?
ניסיתי להשתחרר מהמראה ואיתי גם גייסון ואנבת שהיו ליידי אך לא יכלו ללכת או לדבר.
רק דפקנו על הזכוכית והוצאנו מילים ללא קול.
שמעתי צעדים ואז נכנסו האחרים.
הם ניסו להילחם בנו... אך אנחנו הרעים היינו חזקים יותר מהם, לאט לאט האחרים הובסו.
עד שלפתע הקיר של הבקתה שתפוצץ וממנו יצאה , האחת והיחידה , קריו.
אותו מבט מוקר וקור ליבי וחוצי היה מוצף בביקתה.
קריו נקשה באצבעותייה והשיבותים נעלמו כהרף עין.
היא היסתלתה על החבורה .
כיווצה את שריר ידיה וכולם נפלו על הרצפה מחזקיים ושורטים את גרונייהם.
דפקתי על הזכוכית וצעקתי.
קריו היסתכלה לעבר המראה וחייכה , ולאחר חצי שנייה עמדנו שלושתינו מולה , בעוד שהאחרים מתכננים לאוויר.
"עזבי אותם!" אנבת אמרה.
"עכשיו" גייסון אמר קר כקרח.
הראשונה שהפסיקה לזוז זה הרמיוני , ראשה נפל על הרצפה , הארי ניסה להגיע עליה אך בכישלון מוחלט.
"בבקשה תפסיקי!" אמרתי נשמע מפוחד...
אני לא יכלתי יותר , כל פעם שנלחמתי זה היה בשביל החברים שלי ומשפחתי. לא היה לי אכפת למות בשביל שאדע שהם בטוחים .
אבל עכשיו זה שונה, אני נלחם על החברים , בדביל להציל אותם . אני לא יכול לפשל ולמות בלי ידיעה אם הם בטוחים.
קריו הלכה צעד צעד לעברי.
כל צעד שלה הרגשתי את הטמפרטורה יורדת.
" אני עושה הכול בשביל אחותי-" היא החלה להגיד.
" היה לנו הכול... הכול " היא נעצרה ועמדה מולי בזמן שהאחרים עדיין נאבקים.
"הייתם חייבים להרוס... אתם האלים , והחצויים הארורים.... אם יש לכם מטרה, תהרסו הכול בשביל להשיגה!"
אולי דמיינתי אבל ראיתי דמעה אחת יורדת מעייניה לעבר לחייה.
העיינים שלה נראו כמו קרח שבור , כזה שעשוי משכבות ושכבות של מים קפואים שדבר אחד קטן פשוט דבר אותם.
"פרסי ג'קסון.... אתה רוצה להציל את החברים שלך?"
היא כיווצה את ידה ואז גם אנבת וגייסון נפלו על הרצפה ונאנקו מכאב.
"כן... כן אני רוצה!" היסתגלתי עליהם ואז על קריו.
" אז תגיד:
אני פרסי גקסון! בנו של אל בים פוסידון ובת האנוש סאלי גקסון... נכנע , לקריו המלכה החדשה של ווינטרוורלד או בשמו הישן כדור הארץ"
נשמתי עמוק , הכול פתאום נהפך לאיטי.
כל הקולות של השלג שבחוץ , חבריי שנאנקים מכאב , הטלווזיה שעדיין דלוקה למטה...הכול!
"תגיד!" קריו צעקה עליי.
ההד נשמע חזק !
אני לא יכול. אבל אני חייב.... אני לא יוכל להביא לחברים שלי למות!
הפגם הארור!!!!
הוצאתי את האוויר שנשמתי ואמרתי:
"אני פר-פרסי גקסון.... בן של אל הים פוסידון ובת האנוש סאלי גקסון... נ- נכ-אני נכנע!! , לקריו המלכה החדשה של ווינטרוורלד!!"
צעקתי! בכל החדר שמעו את הצעקה וההד שלא פסק.
ראיתי את המבט של אנבת , הוא אמר יותר מדי דברים.
לקריו חיוך קטן נמרח על הפנים.
"שלום פרסי גקסון! אזכור אותך לנצח! היה תענוג להילחם נגדך ונגדך חברייך... לעולם לא אשכח אוצך ואף אחד לא... היית יריב ראוי , אך ניצחתי. ועם הניצחון מגיע הפרס ... העולם ! כמו האדם חכם אחד פעם אמר " הכישלון יכול להיות לא נעים , אבל עכשיו אתה יודע איך לנצח" "
עמדתי עמום.
" להתראות...."
היא הרימה את שני ידיה באטיות ועשתה איתם תנועה מסובכת.
ראיתי שכבה עבה שך קרח מכסה את הבית , ואז היא כיסתה את חבריי.
ניסיתי לרוץ לאנבת אך הקרח כיסה אותה ובתחיל לעלות במעלי הרגליים שלי.
הסתובבתי והפרצוף האחרון שראיתי זה של קריו שנעלמה בעשן כחול.
הקרח המשיך לעלות.
הפסדנו... לא הצלחנו.
הפסדתי , איכזתי , נכשלתי .
הקרח כיסה את פני עצמתי את עייני ופשוט ... הוקפאתי.
העולם הוקפא.
אנחנו הפסדנו.
קריו ניצחה.
אני נכשלתי.
פרקקקקקקקקקקק אחרוןןןןןן לספררר השני!
יהיה ספר שלישי ההמשךךךךךךך!!!!!!!!!!
הספר השלישי יעלה עוד כנראה חודשיים.
אני רוצה להגיד תודה לקוראים שתמכו בי... אני לא אשקר היה רגעים שפשוט כבר לא רציתי לכתוב ולפרוש! אבל לא! אתם גמרתם לי לחזור ולכתוב פרקים חדשים.
השאלה היומית:
איך לדעתכם הסיום?
בבקשה תכתבו בתגובות ה אתם חושבים ותעשו לייק לפרק!!!!!!
דיי אני מתרגשת... לא האמנתי שאגיע עד לסיום של הספר השני...
