"עלמהההההה!" שמעתי את האחים התאומים שלי צועקים בקולי קולות ברחבי החדר שלי.
אני חלק משלישייה,אמרו לאמא שלי בלידה שהסיכוי שנצא בריאים שואף לאפס אבל עברו מאז 16 וחצי שנים ואנחנו בריאים ושלמים.
אני הבת היחידה בשלישייה,יש לי שני אחים תאומים שקוראים להם עיליי ועומרי,כולם קוראים לנו שלישיית המוסקטרים כי כולנו מתחילים באות ע' וגם כי אנחנו שטותניקיים ברמות שאף אחד עוד לא ראה מימיו. גם מצחיק וגם מטומטם בו זמנית.
בנוסף יש לנו עוד שני אחים גדולים ועוד אח אחד קטן.
אז אני לא רק הבת היחידה בשלישייה,אני הבת היחידה בכל המשפחה הזאת.
"מה אלוהים מה?" שאלתי בחוסר כוחות כיוון שהעירו אותי. הסתכלתי על השעון מופתעת שהשעה פאקינג תשע בבוקר!
"למה למען השם אתם מעירים אותי ביום שישי בתשע בפאקינג בוקר?" צעקתי גם אני מרוב כעס.
אני לא יכולה כשמעירים אותי מוקדם,זה גורם לי להיות עייפה ועצבנית במשך כל היום ואני לא אוהבת את ההרגשה הזאת.
"קומי! אמא ואבא קוראים לכולם לסלון" עיליי אמר בזמן שעומרי מנסה למשוך אותי מהמיטה
"נמאס לי מחיי" מלמלתי לעצמי בשקט בזמן שעומרי מנסה למשוך אותי מהידיים ועיליי מהרגליים "אני קמה אני קמה!" אמרתי להם בתקווה שהם יקנו את זה ויצאו ואז אני אוכל לחזור לישון "אז קדימה קומי" שמעתי את קולו של איתמר אחי הגדול נכנס לחדר "אתה אמור להיות בצד שלי!" צעקתי בכעס "כן אבל יש שיחה עם ההורים אז תקומי ואז תחזרי לישון" הוא אמר וקמתי מהמיטה בחוסר כוחות מוחלט ותשישות תוך כדי ממלמלת לעצמי כמה קללות בשקט מהעצבים.
"לא לא עיליי לא!" צעקתי על עיליי שלא ירים אותי וכמובן שהטיפשול לא מקשיב לשום דבר חוץ מלעצמו אז הוא הרים אותי עד לסלון והניח אותי ישר על רגליו של ריף,אחי הגדול השני.
במחשבה שנייה קיבלתי אחלה טרמפ לסלון מבלי להשקיע שום מאמץ פיזי,אני שוקלת לאמץ את הדבר הזה.
"בוקר טוב" צעקו ההורים שלי והתיישבו על הספות שלידנו בסלון.
"אפשר להבין בשביל מה הערתם אותי משנת היופי שלי?" ריף שאל,ריף ואני אותו הטיפוס בדיוק,שנינו מתנהגים בדיוק כמו דוב,ישנים בלי הפסקה ואוכלים בלי הפסקה.
ריף בן 19 הוא האח הכי גדול במשפחה.
אחריו יש את איתמר שהוא בן 18.
אחריו יש אותי,את עומרי ואת עיליי שכמו שכבר אמרתי אנחנו בני 16.5
ואחרינו יש את האח הכי קטן במשפחה,שון שהוא בן 15.
