״מה הוא אומר?״ ריצ׳רד לחש לי מבלי שכריסטופר יישמע את זה בצד השני של הטלפון ״הוא רוצה שנדבר״ לחשתי בחזרה חוסמת את הרמקול של הטלפון בכדי שכריסטופר לא יישמע.
״עלמה?״ שמעתי אותו קורא לי ״מה?״ שאלתי חוזרת בחזרה להתרכז בשיחה שלי ושל כריסטופר. ״אנחנו צריכים לדבר, עכשיו״ הוא חזר בשנית על מה שאמר ״אוקיי.. אז תבוא לבית חולים״ אמרתי ״רבע שעה שם״ הוא אמר וניתק את השיחה.
״על מה הוא רצה שתדברו?״ ריצ׳רד שאל אותי תוך כדי שהחזרתי לו בחזרה את הטלפון ״אני לא יודעת, הוא אמר שאנחנו צריכים לדבר עכשיו..״ אמרתי נאנחת. יש לי הרגשה כל כך רעה לגבי השיחה הזאת.
״יש לי תחושה רעה לגבי השיחה הזאת. אני חושבת שהיא תסתיים רע״ אמרתי ״לא, לא חושב.״ הוא אמר מנסה להרגיע אותי.
״טוב יאללה לחץ יהיה בסדר את לחוצה יותר מדי תירגעי״ הוא אמר לי ממשיך להרגיע אותי, מה שלא עבד.
״הוא בחוץ״ ריצ׳רד אמר בפתאומיות לאחר כמה דקות שבהן התרכזתי אך ורק באריק שעדיין מונשם ומורדם. ״מי?״ שאלתי ממשיכה להסתכל עליו ״כריס..״ הוא אמר והסתובבתי מסתכלת על ריצ׳רד ״איך אתה יודע?״ שאלתי אותו ״הוא שלח לי הודעה״ הוא אמר והרגשתי את כל הבטן שלי מתהפכת ואת כל הלחץ שלי עולה, יש לי תחושה כל כך גרועה לגבי השיחה הזאת אלוהים.
״תאחל לי בהצלחה״ אמרתי כשקמתי מהכיסא ״בהצלחה ננה״ הוא אמר ויצאתי מהחדר מתקדמת לאט ליציאת בית החולים.
״עלמה״ שמעתי קול קורא לי ברגע שיצאתי מבית החולים וגיליתי מאחוריי את כריסטופר שנשען על הקיר במחוץ לבית החולים.
״על מה רצית שנדבר?״ שאלתי מתקדמת לכיוונו ״עלמה..״ הוא נאנח והסתכל למטה, מה שגרם לי להיכנס ליותר חששות והלחץ שבי רק גבר וגבר. ״אנחנו.. אנחנו צריכים להיפרד״ הוא אמר וחזר לעמוד מתקדם לכיווני ועוקף אותי. מה הולך פה לעזאזל? הוא לא יכול להגיד לי שהוא נפרד ממני ואז ללכת כאילו כלום לא קרה.
״זהו?״ שאלתי מסתובבת אליו כשדמעות עומדות לצאת מעיניי אך משתדלת להחזיק אותן בפנים כמה שאני יכולה , הוא הסתובב אליי בחזרה והסתכל עליי.
״אתה נפרד ממני ככה בלי שום הסברים? בלי כלום? למה? אני לא עשיתי שום דבר רע.״ אמרתי מנגבת את הדמעה שכבר הספיקה לרדת בזמן שדיברתי ומחזיקה בו זמנית את כל גל הדמעות שמת לצאת מעיניי. הוא התקדם לכיווני במהירות ותפס בשתי צידי פניי.
״עלמה אני נשבע לך שאם הייתה לי ברירה אחרת אני הייתי עושה הכל כדי להישאר איתך, אבל אין לי״ הוא אמר מסתכל לי בעיניים ואני הורדתי את מבטי משתדלת כמה שיותר לא להסתכל עליו.
״היי היי תסתכלי עליי״ הוא אמר מרים את מבטי בעזרת ידיו וגורם לי להסתכל עליו לתוך עיניו, מה שגרם לכל גל הדמעות לצאת בתוך שניות. ״עלמה בבקשה אל תבכי, אני נשבע לך ביקר לי שאת לא עשית שום דבר רע, אין לי ברירה אני לא יכול לעשות לך את זה.״ הוא אמר ״אבל למה?״ שאלתי אותו מייבבת ומרגישה איך אני נחנקת לאט לאט מרוב כל הדמעות ״הלוואי ויכולתי לספר לך אבל אני לא יכול.״ הוא אמר מוריד את מבטו ואני? אני נשארת להסתכל עליו ולא מבינה שום דבר ממה שקורה כאן. אני נשברת, וזה שובר אותי עוד יותר. אני אהבתי אותו כל כך.
