•כעבור חודש•
״בשמים?״ שאלתי את אריק ״שמתי״ הוא השיב ״דאורדוראנט?״ שאלתי ״שמתי״ הוא השיב ״חולצות, סוודרים, מכנסיים, גרביים, תחתונים?״ שאלתי ״יש, יש , יש , יש ויש״ הוא השיב ״נעליים?״ שאלתי ״יש״ הוא השיב ״קונדומים?״ שאלתי בשעשוע מגחחת ״אפילו לא בצחוק״ הוא השיב ״טוב אז אתה מוכן״ אמרתי מתיישבת על המיטה והוא אחריי.
מצבו השתפר, השתפר מאוד אפילו הייתי אומרת. הסדקים התאחו וכל מה שנשאר מהם זה סימנים, לפעמים יש לו כאבים וזה הגיוני לגמרי, לפחות כך הרופא אמר. הוא כבר הולך כמו שצריך ועושה כמעט את הכל לבד, הכל חזר לקדמותו בדיוק לזמן לטור. אני לא מאמינה שאני לא אראה את הבייבי שלי שלושה וחצי חודשים, וזה בכלל לא הכל. זה רק עד ההפסקה הראשונה שלהם ולאחר מכן הם חוזרים.
יש לי עוד חודשיים ושלושה ימים יום הולדת, אני לא מאמינה שהוא לא יהיה איתי כאן. אוף זה כל כך קשה לי העזיבה הזאת.
״בייב יהיה בסדר״ הוא אמר מלטף את שיערי ואנחנו נשכבים על המיטה בזמן שהוא מצמיד אותי אליו כמה שיותר. ״אבל בקושי יהיה לך זמן לנשום, איך אנחנו בכלל נדבר?״ שאלתי ״אני אפנה זמן, יהיה בסדר תפסיקי לדאוג בייבי״ הוא אמר מניח נשיקה על קודקוד ראשי.
״אני מפחדת שזה ירחיק בנינו..״ אמרתי ״את יודעת שלא משנה מה אני אף פעם לא אפסיק לאהוב אותך, לא משנה מה המרחק בנינו״ הוא אמר ״גם אני, אבל..-״ ״שום אבל, יהיה בסדר ואנחנו נדבר כל יום ונספר הכל אחד לשנייה כמו שאנחנו עושים עכשיו״ הוא אמר ״מבטיח?״ שאלתי ״מבטיח״ הוא אמר ושמענו צפצוף מלמטה.
״אריק הוואן הגיע!״ שמעתי את קולו של ג׳ואל מלמטה ״בוא נרד״ אמרתי וקמתי מהמיטה ביחד עם אריק שלקח את המזוודה וירדנו במדרגות ביחד עם הבנים.
הם נפרדו לשלום מהוריו של אריק ויצאנו אל מחוץ לדלת סוגרים אחרינו.
״אז זהו״ אמרתי ״די אל תבכי״ אריק אמר מנגב כמה דמעות שירדו על פניי מבלי ששמתי לב בכלל. ״בואי הנה״ הוא אמר ומשך אותי לחיבוק,החיבוק האחרון שלנו לכל תקופת הזמן הזאת.
״אני אתקשר, ואנחנו נדבר כל יום״ הוא אמר ״אל תדאגי״ הוא הוסיף.
״ביי בייב״ אמרתי בעצב ״ביי בייבי״ הוא אמר והסתובב מתקדם לכיוון הוואן שרק חיכה שייכנס. בין רגע אריק הסתובב והצמיד את שפתינו אחת לשנייה בכל כך הרבה אגרסיביות וכל כך הרבה תשוקה. כל הרגשות שלנו התערבבו בנשיקה הזאת, הפעם האחרונה שאני ארגיש את השפתיים שלו. הריח שלו, כל כך נעים וטוב, פעם אחרונה שאני אריח אותו לפחות עד שכל זה ייגמר.
״ביי בייב, אני אוהב אותך״ הוא אמר ״גם אני אותך״ אמרתי ״ביי בנים, תעשו חיים ותשמרו לי עליו״ אמרתי ״ביי״ הם אמרו מחבקים אותי ונכנסים בחזרה אל הוואן.
דלתות הוואן נסגרו והוא נסע, חיכיתי וחיכיתי עד שהוא ייעלם משדה הראייה שלי, וכך הוא נעלם וחזרתי הביתה עם הרגשה של בדידות פתאומית כזאת. אני מרגישה שמשהו חסר לי, אני יודעת מה חסר לי. אריק חסר לי. העברנו את כל החודש הזה בלרוץ מטיפול לטיפול, מצילום לצילום או מבדיקה לבדיקה, אבל זה רק החלק התפל.
בנוסף להכל נהנינו, יצאנו לטייל ברגע שאריק הרגיש יותר טוב, ראינו המון המון סרטים, צחקנו, בכינו, חייכנו המון. ישנו ביחד, התכרבלנו, עשינו שיחות עמוקות אל תוך הלילה, עשינו את כל מה שזוגות לא יצליחו לעשות בשנה, בחודש. חווינו הרבה סך הכל.
