״טוב אז ככה. הוא מורדם ומונשם, הוא קיבל מכת ראש חזקה מה שגרם להיווצר דימום מוחי, יש לו כמה פציעות יבשות בפנים שזו כבר לא הבעיה וצריך לעקוב אחרי התפקוד שלו, מבחינת הליכה ודיבור כמובן.
יהיה לו קצת קשה ללכת בימים הראשונים, לפי הצילום שנערך נסדקו לו הצלעות ברמה נורא קשה, ולגבי הדימום הוא כנראה ידבר שטויות וגם לא יזכור כמה דברים קטנים אבל למזלו המכה לא גרמה לו לאבד את הזיכרון, רק בכמה ימים הקרובים אם הוא לא יזכור דברים זה טבעי לגמרי אין צורך להיבהל״ הרופא אמר מקריא לנו כמה דברים מהדף, הרגשתי את שהלב שלי עוד שנייה נופל לי לתחתונים. מה זאת אומרת מורדם ומונשם? מתי הוא יקום? מה אני אמורה להבין מכל השיט הזה שיצא לו מהפה?
״מתי הוא יקום?״ שאלתי את הדוקטור מפחדת מהתשובה שתגיע ״נקווה שהוא יקום כמה שיותר מהר,כרגע הוא גם בהשפעת התרופות כדי להפחית את רמת הכאב שלו״ הוא אמר והנהנתי ״תודה רבה דוקטור״ דייזי אמרה ״בכיף רפואה שלמה״ הוא אמר ומסתובב חוזר בחזרה למחלקה. אם לא המכות השטותיות האלה שום דבר מזה לא היה קורה. הבן אדם פאקינג מורדם ומונשם, אי אפשר לדעת מתי הוא יתעורר. ואם הוא ייכנס לקומה? אני לא אוכל לתפקד בידיעה שהוא עלול לא להתעורר במשך שבועות, חודשים, או במקרה הכי נורא, שנים.
״אני יוצאת קצת לנשום אוויר״ אמרתי מרגישה שעוד שנייה במקום הזה ואני אתעלף. הרגשתי איך כל האוויר מפסיק להכנס לריאות שלי והרגשתי כאילו בכל רגע נתון אני עלולה לאבד את ההכרה. הרגשתי חנוקה כל כך, אני חייבת לצאת מהמקום הזה.
״רק אל תלכי לאיבוד״ דייזי אמרה והנהנתי מחייכת אליה ורצה ליציאת בית החולים.
יצאתי ונשענתי על אחד הקירות מנסה להסדיר את נשימותיי מחדש ולגרום לכמה שיותר אוויר להיכנס בחזרה לריאות.
בחיים שלי לא הרגשתי ככה, הרגשתי את זה רק פעם אחת וזה היה עם אורי, רק שעם אורי זה היה הרבה יותר קשה וגם לא היה לי לאן לזוז כי הייתי מאושפזת ולאחר מכן על כיסא גלגלים.
״היי את בסדר?״ נער ונערה שנראו בערך בגיל שלי התקדמו לעברי ושאלו ״כן,כן משתדלת לפחות״ אמרתי מעלה חיוך מזויף על פניי.
״אני אפריל״ הבת אמרה והרמתי את ידי בכוונה ללחוץ לה את היד ״בשביל מה כל הרשמיות?״ היא אמרה מגחחת וחיבקה אותי.
״בן״ הנער הציג בפניי את שמו וחיבק אותי גם הוא, הם נורא נחמדים.
״ועכשיו ברצינות. את בסדר?״ אפריל שאלה ״לא כל כך״ אמרתי ״את רוצה לספר לנו?״ היא שאלה. אולי אם אני אפרוק קצת אני ארגיש יותר טוב?
התיישבתי איתם באמצע המדרכה והתחלתי לספר את כל הסיפור.
״וואו, די קשוח הייתי אומרת״ אפריל אמרה ״הוא בסדר?״ בן שאל ״הוא מורדם ומונשם אבל יהיה בסדר, לפחות אני מקווה״ אמרתי.
״טוב אני צריכה לחזור אני נורא מצטערת אני הבטחתי שאני לא איעלם להרבה זמן״ אמרתי כששמתי לב שאני מדברת איתם כבר ארבעים דקות. ״לא זה בסדר הנה תקחי את המספרים שלנו ונקבע מתישהו את נורא חמודה״ אפריל אמרה גורמת לי לחייך. כיף למצוא חברים שהם לא רק הבנים שגם ככה בקרוב הם טסים ואני אשאר לבד, אז עכשיו אני לא אשאר לבד ואני אוכל להיפגש עם אפריל ובן שהם נראים נורא חמודים בעיניי. ״תודה רבה גם אתם״ אמרתי מחייכת ולקחתי את המספרים שלהם נפרדת מהם לשלום ונכנסת בחזרה לבית חולים.
