ביום שני בבוקר אני מתעוררת בסלון שבדירה שלי. אני מתיישבת, עדיין מכוסה כולי בשמיכה גדולה, ומתחילה סדרת טלוויזיה חדשה.
הטלפון שלי מצלצל, קבור עמוק בין הכריות. אני שולחת את ידי לחפש אותו, מוצאת רגע אחד לאחר שהצלצול פוסק. אני מביטה במסך. שיחה שלא נענתה. אדם.
אני מחזירה את מבטי אל מסך הטלוויזיה הדולק. הודעה מתקבלת. אני מחזירה את מבטי אל הטלפון שלי.
שיין
׳איפה את? למה את לא עונה לי כבר מאתמול?׳
אני פותחת את שיחת ההודעות איתו.
׳בבית.׳ אני שולחת בחזרה, מקלידה לאט. אות אחר אות.
׳חולה?׳ הוא מחזיר שאלה מיד.
׳לא בדיוק.׳ אני כותבת.
הודעה נוספת מתקבלת, קופצת במעלה המסך.
אדם
׳היי, רק רוצה לדעת שאת בסדר ולשמוע את הקול שלך :).׳
בעודי בוהה במסך הטלפון, הוא נכבה כתוצאה מאי ההטענה לאורך הלילה. אני לא דואגת, משאירה אותו כבוי.
גם ביום שלישי אני מתעוררת בתנוחה דומה. עד אחר הצהריים אני ממשיכה את הסדרה הדי משעממת, עד שמחליטה להזמין פיצה. העובדה שעליי לקום לפתוח את הדלת לשליח מכניסה בי חרדה קלה.
צליל קצר של הודעה מגיע מהטלפון שלי. אני אוחזת במשולש פיצה באחת מידיי כשהשניה חופרת בשמיכה, מוציאה את הטלפון.
אדם
׳מתגעגע.׳
לאורך שאר היום הוא מנסה להתקשר ולשלוח הודעות נוספות. גם אליהן אני לא מגיבה.
ביום רביעי אני מחליטה לסדר את חדר השינה שלי, לחזור לישון במיטה שלי. את שאר היום אני מעבירה שם, במיטה. הטלפון שלי מצלצל בקול. אני לא מתעלמת לחלוטין מצלצול הטלפון, רק מביטה לכיוון המסך מבלי כוונה לענות. אדם.
כשהצלצול מפסיק, אני שומעת אחד קצר נוסף. שוב, אני שולחת את מבטי אל מסך הטלפון.
אדם
׳מתחיל לדאוג, בייבי. בבקשה תראי סימן חיים.׳
ביום חמישי שיין מחליט להגיע לביקור מבלי להודיע על כך מראש. הוא לא מוכן לעזוב עד שאני מספרת לו בדיוק למה לא הגעתי ללימודים בימים האחרונים. לא חשבתי שזה יקרה, אבל הדיבור על כך משחרר. שיין נשאר בדירה שלי במשך שעות, עושה הכל כדי לגרום לי לשחרר צחקוק עדין. הוא מחבק אותי חזק לפני שעוזב.
YOU ARE READING
מועדון 27
Romance*גמור* ״קוראים לי אדם.״ הוא מציג את עצמו לראשונה, למרות שאת שמו כבר ידעתי. הוא יודע שידעתי את שמו. ״לא אכפת לי.״ אני אומרת בגסות. *** סופי, בחורה בת עשרים ושתיים, היא לא בחורה של זוגיות. היא בחורה שבורחת מחדר לא מוכר בבוקר אחרי שהיא שכבה עם בחור שה...
