״אכלת משהו?״ שיין, שיושב לידי, שואל ומעביר את כף ידו הפתוחה על גבי. אני יושבת על קצה הכיסא באזור ההמתנה בבית החולים, נשענת קדימה, מכווצת בתוך עצמי. אני בוהה בנקודה על הרצפה, חיבור בין ארבע רצפות.
לחיי מלאות בערבוב בין דמעות יבשות לדמעות רטובות שלרגע לא מפסיקות לזרום מעיניי. גם האיפור שנזל על פניי כבר התייבש בצורה כזאת. בשעות האחרונות לא היה רגע אחד שבו נשמתי כראוי. הנשימות שלי קצרות ולא ממלאות את צרכיי בכלל. אני לא מרגישה את הבטן שלי.
קריסטין יושבת במרחק של כמה כיסאות בודדים ממני. אריק, בעלה, הצליח להרגיע את ההיסטריה שלה שהפכה לשתיקה המומה. לא נוצר בנינו קשר עין אפילו לא לרגע מאז שהגיעה הנה.
בראשי עובר שוב ושוב משפט אחד. אני לא רוצה לראות אותך, או לשמוע ממך יותר בחיים שלי. אני לא רוצה לראות אותך, או לשמוע ממך יותר בחיים שלי. אני לא רוצה לראות אותך, או לשמוע ממך יותר בחיים שלי...
אני מרגישה שאני משתגעת. חוץ מהנקודה שבה אני נועצת את עיניי הדומעות, כל שאר הבניין מסתובב מסביבי. הנשימות הלא סדירות שלי רועשות באוזניי. אני רועדת לגמרי. אם מישהו היה מביט בי מהצד, הוא בהחלט היה חושב שלקחתי סם חזק כלשהו, ויותר מדי ממנו.
״קר לך?״ קולו השקט של שיין נשמע לצידי. אני לא עונה, לא מזיזה את מבטי אפילו מילימטר. אף תגובה לא מופנת כלפיו. במשך שניות ארוכות, הוא עוד מחכה לתשובתי. לבסוף, הוא נאנח בשקט, אנחה שכמעט אי אפשר לשמוע.
הוא נשען מעט קדימה, פושט את הג׳קט שעליו ומכסה אותי בו. השרוולים תלויים לצד גופי. ידו מלטפת אותי כשהוא מכסה אותי בג׳קט, עוברת על גבי בשילוב של ניחום ועיסוי.
אני מרימה את ראשי בפעם הראשונה מזה הרבה זמן. זה מעט מכאיב לצווארי אבל זה לא מפריע לי כלל. קריסטין יושבת על אחד הכיסאות. ראשה נשען על כתפו של אריק שיושב לצידה והיא בוהה קדימה. אפה אדום ופניה נפוחות מעט. שיערה אסוף בקליפס. ידו של אריק עוטפת אותה.
שיין יושב לצידי, קרוב אליי. הסיבה היחידה שהוא כאן היא שמישהו היה צריך להרגיע אותי. כמעט ביקשו ממני לצאת מהבניין משום שהיבבות שלי הגיעו כמה קומות לכל כיוון והפריעו.
אנחנו היחידים שנמצאים באזור ההמתנה בקומה הזאת. הקומה חסומה, נעולה, ושומרים עומדים ליד הדלת. הם לא נותנים לאף אחד להכנס משום שעשרות כתבים וצלמים כבר מנסים במשך שעות.
אני קמה על רגליי. הברכיים שלי כואבות כשאני עושה זאת וכשאני מתחילה להתקדם קדימה, אני מבינה שרגליו נרדמו ושאני פחות או יותר משערת שלא אפול בכל צעד. אני מגיעה לחלון הגדול, מביטה החוצה ממנו. אנחנו נמצאים בקומה גבוהה ואני מביטה למטה. הכניסה לבית החולים מלאה באנשים, למרות השעה המאוחרת מאוד בלילה. או אולי נכון יותר להגיד, השעה המוקדמת מאוד בבוקר.
YOU ARE READING
מועדון 27
عاطفية*גמור* ״קוראים לי אדם.״ הוא מציג את עצמו לראשונה, למרות שאת שמו כבר ידעתי. הוא יודע שידעתי את שמו. ״לא אכפת לי.״ אני אומרת בגסות. *** סופי, בחורה בת עשרים ושתיים, היא לא בחורה של זוגיות. היא בחורה שבורחת מחדר לא מוכר בבוקר אחרי שהיא שכבה עם בחור שה...
