אני שוכבת על הצד. רגליי מקופלות וראשי מונח על ידיי שנחות אחת על השניה. מעט אור נכנס אל תוך החדר בין חריצי התריסים. אני בוהה קדימה בנקודה לא מעניינת כלל. הנשימות שלי איטיות מאוד. השמיכה מגיעה עד לקצה צווארי.
צלצול חזק מגיע מניידו של אדם אך הוא ממהר לכבות אותו מיד, זה לא מפריע לי כלל. המזרון זז מעט כשאדם יוצא מהמיטה לאט מאוד, מנסה לא להעיר אותי מבלי לדעת שאני כבר ערה. הוא נכנס אל החדר הצמוד, ממהר לסגור את הדלת אך נזהר לא להרעיש.
אני לא יודעת כמה זמן עובר מהרגע שהוא יוצא מהמיטה עד לרגע שהוא לבוש, נקי, ומוכן לצאת מהחדר. המזרון שוקע מאחוריי. אני מרגישה יד חמה עוברת על שיערי בעדינות. המזרון זז מעט כשאדם רוכן למטה, מניח את שפתיו על הלחי שלי לזמן קצר, וחוזר ללטף את שיערי. אני לא זזה.
״אני צריך ללכת, לאב.״ הוא לוחש בשקט, מנסה להעיר אותי בעדינות. אני מתעלמת מדבריו, עוצמת את עיניי בחזרה. ידו עוברת מספר פעמים נוספות בשיערי לפני שהוא מתרחק והמזרון מתיישר.
אני משאירה את עיניי עצומות כשאני שומעת את צעדיו מתרחקים ואת הדלת נסגרת. אני פוקחת את עיניי, ממשיכה לבהות בנקודה על הקיר. נקודה ריקה לחלוטין.
אני לא יודעת כמה זמן עובר, אולי אני נרדמת בזמן הזה, אני לא בטוחה. הטלפון שלי מצלצל, אבל אני מתעלמת. במשך הרבה זמן אני לא זזה הרבה. מספיק זמן בשביל שהאור שנכנס בין התריסים, יעלם שוב. אני מתעלמת מצלצולי ההודעה הקצרים מדי פעם במהלך השעות הרבות שבהן אני ממשיכה לשכב במיטתו של אדם.
הדלת נפתחת והאור בחדר נדלק. אני מזיזה לראשונה מזה זמן רב את מבטי מאותה נקודה חסרת משמעות אל הדלת. אדם נבהל לרגע כשמגלה אותי, בדיוק באותו מצב שבו עזב אותי בבוקר. הוא נעצר במקום, מביט בי, מבולבל. אז, בולע רוק ומתקרב אליי לאט. עיניי עוקבות אחריו מבלי שאף חלק אחר בגופי יזוז.
הוא יורד על ברכיו לצד המיטה. ידו עולה בשביל ללטף את שיערי בעדינות. עיניי נעוצות בעיניו המרחמות מעט.
״יצאת מהמיטה היום?״ קולו שקט ומחוספס מעט. הוא לא לוחש, אבל אם מישהו היה עומד במרחק של כמה מטרים מאיתנו, הוא לא היה שומע את דבריו. אני שותקת.
״אכלת משהו?״ הוא מוסיף שאלה. אני בולעת רוק. אוויר יוצא מאפו באנחה קטנה. לשונו בורחת בין שפתיו כדי להרטיב אותן מעט. שפתו התחתונה נשארת לרגע בין שיניו, לפני שמשחרר. הוא פותח את פיו כדי לדבר, אך סוגר אותו רגע לאחר מכן, מפסיק ללטף את ראשי.
״את רעבה? שאכין לך משהו לאכול?״ הוא ממשיך באותו טון רגוע ועמוק. אני מנענעת את ראשי לאט בתנועות קטנות מצד לצד, שוללת את שאלותיו. זאת כנראה התנועה הארוכה ביותר שעשיתי בשעה האחרונה. הוא שותק למשך כמה שניות ארוכות, רק בוחן את פניי.
YOU ARE READING
מועדון 27
Romansa*גמור* ״קוראים לי אדם.״ הוא מציג את עצמו לראשונה, למרות שאת שמו כבר ידעתי. הוא יודע שידעתי את שמו. ״לא אכפת לי.״ אני אומרת בגסות. *** סופי, בחורה בת עשרים ושתיים, היא לא בחורה של זוגיות. היא בחורה שבורחת מחדר לא מוכר בבוקר אחרי שהיא שכבה עם בחור שה...
