מועדון 27

פרק 40

אף אחד מאיתנו לא מוכן לשחרר. החיבוק חזק מדי ושנינו לא נושמים כראוי. זה לא מפריע לנו. אני נושמת אותו פנימה, חורטת את ריחו מחדש במוחי. זרועותיי מפעילות יותר כוח מסביבו.

״אני אוהב אותך.״ הוא לוחש באוזני. אני מצמידה את שפתיי לשלו בפעם האחרונה. זרועותיי עולות כדי לאחוז בעורפו, להצמיד אותו אליי אפילו יותר. הוא אוחז במותניי, לא נותן לי לזוז. הטעם הכל כך מוכר ממלא את חלל פי. אני מתרכזת בכל תחושה ותחושה לאורך גופי, דואגת לזכור אותה גם מחר.

אנחנו מתרחקים, עדיין אוחזים אחד בשניה. אני מביטה אל תוך עיניו, נועצת את מבטי בירוק הבוהק. ריסיו הכהים מתבהרים במהלך הסלסול. עיניי מתחילות לדמוע. אני מעבירה את מבטי במורד אפו הישר, ממשיכה אל שפתיו. הן יושבות אחת על השניה, יוצרות בניהן קו מעוקל קלות. אני חוקרת לעומק את הזיפים הלא ארוכים שמעטרים את החלק התחתון של פניו. קו הלסת שלו חד וברור.

אני עולה למעלה, בוחנת את שיערו שעומד בצורה מבולגנת. למרות שהעביר את בו את ידו מספר פעמים, הצורה המבולגנת היא ראייה למה שקרה בחדר לפני זמן קצר. אחת מאוזניו מעוטרת בתכשיט עגול סביב החלק הקטן במרכז האוזן. בעבר הייתה שם פרסה, הוא כנראה החליף אותה.

אדם מושך אותי בחזרה לנשיקה, למרות ששנינו ידענו שהקודמת הייתה האחרונה. לעומתה, הנשיקה הזאת קצרה יחסית.

״אני אוהבת אותך.״ אני אומרת בשקט, קולי צרוד מעט. שפתו התחתונה נתפסת בין שיניו בעדינות. אף אחד לא מוכן להפרד. לא שוב.

״אולי תשארי עוד יום?״ הוא כמעט מתחנן בטון דבריו. אני בולעת את הגוש המעצבן בגרוני.

״אני לא יכולה, אתה יודע את זה.״ אני מזכירה. אני נבחנת מחר בבוקר. אני חייבת לעבור. אדם מהנהן בהבנה.

״אני צריכה ללכת.״ אני לוחשת, מקווה שלא ישמע כדי שלא יעודד אותי להכנס למונית. במקום זה, הוא מהנהן שוב.

״להתראות, בייבי.״ הוא אומר בשקט. הבטן התחתונה של מתכווצת.

״להתראות.״

אדם עוזב את מותניי ואני משחררת את אחיזתי בעורפו. הוא הראשון להתקדם אל המונית שמחכה כבר כמה דקות לצד המדרכה, פותח את הדלת. אני מצחקקת, מתחילה להתקדם ונעצרת רגע לפני שמתכוונת להכנס.

״אני אוהבת אותך.״ אני אומרת שוב, בפעם האחרונה פנים אל פנים לזמן הקרוב.

״אני אוהב אותך.״ הוא מחזיר מיד. ״תעדכני אותי כשאת ממריאה ונוחתת.״ הוא מבקש ואני מהנהנת מיד. ״וכשאת מגיעה הביתה.״ הוא מוסיף. אני מחשררת צחקוק, מהנהנת שוב.