מועדון 27

פרק 29

״את מטומטמת.״ האנה מודיעה כשאני מסיימת לספר לה את הסיבה שבגללה אדם לא הגיע אפילו פעם אחת לבקר אותי בשבוע האחרון, משום שהיא שאלה.

״אני מטומטמת.״ אני מסכימה באנחה קטנה והנהון.

״כמה זמן לא דיברתם מאז?״ היא ממשיכה להתעניין. בית הקפה ריק כמעט לגמרי.

״סיכמנו שאתן לו שבוע להרגע ולחשוב על זה, ואז נדבר. אז שבוע.״ אני מספרת ומתכוונת להתקרב לקופה כשבחור צעיר נכנס פנימה ומתקדם לכיווני.

״מתי קבעתם לדבר?״ היא שואלת לפני שהוא מגיע אל הקופה. אני מעיפה מבט בשעון.

״בשמונה.״ אני עונה ואז פונה אל הבחור שמזמין אמריקנו גדול, גורם מבוכה קצרה שאותה רק האנה ואני מבינות, משום שזאת ההזמנה הקבועה של אדם. אני ממלמלת את הסכום ומקבלת שטר מדוייק, מחזירה את הקבלה.

—
הלב שלי פועם בחוזקה כשצליל ההודעה נשמע בדירה. אני מתקדמת במהירות אל המקום האחרון שבו השארתי אותו, כמעט מתרגשת.

אדם
׳אני בבית, אם בא לך לדבר, את מוזמנת לבוא.׳

שמו של אדם במסך הטלפון שלי מרגיש קצת מוזר פתאום, משום שלא קיבלתי הודעה ממנו כבר יותר מדי זמן. אני לחוצה פתאום. הברכיים שלי מעט חלשות כשאני מתקדמת ישירות אל דלת הכניסה, נועלת את הנעליים שלי בזריזות.

אני מביטה במראה שבכניסה, מנסה לסדר את שיערי בכמה מצבים שונים, עד שפשוט נותנת לו ליפול כרגיל. אני חוטפת את המפתחות שלי מהשידה וממשיכה החוצה.

אני כמעט התגעגעתי לנסיעה היותר מדי ארוכה לביתו של אדם, משום שבדרך כלל מלווה בפקקים. נסיעה שאמורה לקחת רבע שעה הופכת לכמעט ארבעים וחמש דקות לפעמים.

אדם פותח את הדלת כמעט בחוסר רצון. הוא מחכה שאכנס וסוגר אחריי את הדלת. נעליים זרוקות בכניסה הראשית. נעלי סניקרס לבנות. לאדם תמיד מפריע כשיש כאן נעליים ותמיד משאיר את שלו בארון שלמעלה או בכניסה מהחניה.

״בקי עדיין אצלך?״ אני שואלת ומסמנת אל עבר הנעליים. הוא מעביר את מבטו אליהן ואז בחזרה אליי.

״כן.״ הוא מסנן בקצרה וממשיך פנימה, מתקדם לכיוון המטבח. אני עוקבת אחריו, בוחנת את תנועותיו כשהוא פותח את המקרר ומוציא ממנו בקבוק מים. הוא מתכוון לסגור את המקרר אבל אז פונה אליי.

״את רוצה?״ הוא שואל ומרים מעט את הבקבוק. אני מנידה בראשי לשלילה והוא סוגר את המקרר, ממשיך להביט לכיוונו כשפותח את הפקק. הוא שותה את רוב תכולתו של הבקבוק בפעם אחת.