מועדון 27

פרק 36

״אוקיי, ווקר, די. למה הפרצוף?״ שיין שואל בלחישה מאיימת כשמבחין בי בוהה במחברת הריקה שלי בזמן ההרצאה. אני מסובבת את מבטי אליו לאט ואז בחזרה אל המחברת. העט שלי מרעיש בשקט כשאני מקליקה עליו לפני שאני כותבת על הדף הריק.

׳אדם נוסע היום, הוא חוזר במרץ.׳ אני מזכירה מידע שידע בעבר ומסובבת את המחברת לכיוונו. הוא קורא את הכתוב ורוכן מעט קדימה כדי לכתוב גם כן על אותו הדף.

׳שיט.׳ הוא כותב בקצרה. אני משחררת גיחוך.

׳עצובה שאני צריכה להיות בהרצאה המטומטמת הזאת במקום להיות איתו עוד קצת.׳ אני מוסיפה. שיין מושך את המחברת מעט לכיוונו, אבל משאיר אותה באזור שלי.

׳מתי הוא נוסע?׳ השאלה כתובה בדיו שחור על הנייר.

׳הערב בתשע, הוא בא לאסוף אותי היום.׳

׳אני פה אם את צריכה אותי, את יודעת את זה.׳ הוא מחזיר. אני מהנהנת אליו באישור והוא שולח חיוך.

כשההרצאה נגמרת אנחנו מתיישבים בקפיטריה עם כוסות קפה. אני כנראה לא יוצאת קשר עין משום ששיין מעיר על כך. אני מתנצלת ומביטה בו.

״את תהיי בסדר?״ הוא שואל, מודאג מעט. אני מהנהנת.

״כן.״ אני אומרת. ״כן, לגמרי.״ אני לא משכנעת אפילו את עצמי. ״אוף.״ אני פולטת. שיין מצחקק. אני מביטה בו, שותקת. הוא גם שותק, כנראה לא בטוח מה להגיד. הוא מעולם לא עמד במצב הזה, לפחות לא איתי. אני כמעט ולא שמה לב לכך שדמותו של שיין הופכת למטושטשת כשעיניי מתמלאות בדמעות.

״שיט, את בוכה?״ הוא שואל. אני מניחה את זרועותיי על השולחן שבנינו, מפילה את ראשי עליהן ונאנחת.

—
שיין ואני נפרדים לקראת החניה, כשהוא מתקדם למכונית שלו ואני למכונית היקרה שלא מתאימה כלל לשאר המכוניות שחונות בחניית הקמפוס.

״היי, יפה.״ אדם אומר בחיוך כשאני מתיישבת במושב הנוסע. שיערו קצר יותר משהיה. אני מביטה בו, מתכוונת לברך אותו לשלום אבל נקטעת. עיניי נעוצות בבחור היפהפה שמולי. הפה שלי פעור מעט.

״א-״ אני פולטת, גורמת לו לצחוק. ״הסתפרת.״ אני מצליחה להגיד, מחייכת. הוא מהנהן ומעביר את ידו בשיערו הגזור. ״אתה כל כך פאקינג חתיך.״ אני אומרת בבירור, שוב גורמת לו לצחוק. הוא רוכן קדימה, מנשק את שפתיי לרגע קצר. הוא מתכוון לחזור אחורה, אבל אני תופסת את פניו, נצמדת אליו מחדש, זה לא מפריע לו.