מועדון 27

פרק 27

אני מתיישבת בבית הקפה מול אמילי כשהשיער שלי אסוף בצורה מרושלת. על עיניי מורכבים משפקי שמש למרות שאני נמצאת במבנה סגור ואני לבושה בפיג׳מה ברורה מאוד.

״דאמ...״ היא ממלמלת בהפתעה. אני נאנחת ומזייפת קולות יבבות שקטים. ״אוקיי, תסבירי.״ היא דורשת מיד הסבר על הופעתי המבולגנת.

״קפה.״ אני ממלמלת בחוסר כוחות. היא מגלגלת עיניים ואז מרימה את ידה כדי לקרוא למלצר שמגיע מיד. אמילי מבקשת את הזמנתה ואז הוא פונה אליי.

״קפה, הרבה.״ אני אומרת ובקושי מצליחה להחזיק את עיניי פקוחות. ״ותחליש את המוזיקה.״ אני מבקשת. הוא מכחכח בגרונו ומהנהן לפני שעוזב את השולחן.

״אני שונאת את-״ אני מתחילה להודיע אבל עוצרת. ״לא יודעת, הכל.״ אני ממשיכה, גורמת לאמילי לצחקק.

״מה יש?״

״למה אני לא יכולה פשוט להגיד את זה בחזרה?״ אני אומרת בעצב ומניחה את ראשי מעל לידי. ״למה זה כל כך מסובך?״ אני ממשיכה להתלונן.

״כי זה חדש לך, ההרגשה הזאת. את אף פעם לא היית טובה במצבים שלא מוכרים לך.״

״אנ- אני חושבת ש-״ אני מתחילה להגיד אבל קוטעת את עצמי. ״אני חושבת שאני-״ אני מנסה שנית, שוב קוטעת. ״פאק!״ אני מקללת בקול.

״ש...״ אמילי דוחקת בי, למרות שיודעת מה אני רוצה להגיד בדיוק. ״קדימה, זה טוב שתגידי את זה בקול.״ היא ממשיכה ללחוץ.

״אני חושבת שאני אוהבת אותו.״ אני כמעט לוחשת ופניה מאירות מיד. היא מוחאת בידיה בשמחה. ״שיט, אמ. תפסיקי, או שאני אקיא עלייך.״ אני אומרת ועוצרת בעזרת ידיי את ידיה.

״זה כל כך מרגש, סופ.״ היא אומרת בשמחה.

״את חייבת להפסיק לעשות סיפור גדול מכל דבר, באמת.״

״את חייבת להפסיק להיות גסת רוח כשאת לא מסכימה עם דברים.״

״מותר לי, אני סובלת.״ אני מתלוננת, גורמת לה לצחוק.

—
״אני אמות לבד.״ אמילי מתלוננת רק כשאני מפסיקה לרחם על עצמי והכוחות משתנים. ״אף אחד לא רוצה אותי.״ היא ממשיכה, מבטה עצוב באופן מוגזם בכוונה.

״זה לא נכון, הבעיה היא שאת לא רוצה אף אחד.״ אני מבהירה לה את הנקודה. לאמילי אף פעם לא הייתה בעיה למצוא גבר שיתעניין בה מחוץ למין, אבל הציפיות שלה גבוהות והיא תמיד מוצאת משהו קטן לפסול את הבחור בגללו.