אני מגחכת. ״האם דמיינתי, או שהרגע הודת לי?״
הוא מחייך.
הלחי הפצועה שלו כחולה - אפילו סגולה - ומדממת. יש חתך ברור עליה, חתך מדמם, והאזור סגול-כחול. על אף שאני בעצמי נראיתי ככה ב… אֶה… תקופה פחות טובה בחיים שלי, ואפילו שראיתי פציעות חמורות יותר מזו בפנים, זה כן גורם לי לתהות אם משהו גרוע יותר יכול לקרות לו. אני מניחה שלא.
״לא דמיינת.״ הוא קורץ לי.
ו… הנה הוא חזר להיות אידיוט מתנשא ומעצבן. נו, באמת. למה הטעתי את עצמי וחשבתי שאולי, ורק אולי, הוא יפסיק להיות אידיוט מתנשא ומעצבן?
לא משנה, שיהיה, אני פשוט אפסיק להתווכח איתו. אני צריכה לא להרוס את הקשר - העסקי בלבד ותו לא - הזה, גם כדי לא לעצבן את אבא ולהכעיס אותו - כי אם מעצבנים את ג׳ונתן קלאן, אתה הולך למות - וגם כדי שהמשימה שלנו לא תיהרס ותלך כמתוכנן ובמהירות, כך שאוכל להיפטר מהאידיוט, וכמה שיותר מהר. כמה שיותר מהר, כך יותר טוב.
אני משנה נושא: ״אנחנו חייבים לזוז. האנשים כאן חייבים טיפול, וכמה שיותר דחוף.״ אני נשמעת בטוחה בעצמי לחלוטין. טון קולי קשה וקשוח, כזה שלא ניתן להתווכח איתו.
״תמיד דאגת ככה לכולם?״ הוא מסתקרן, מכווץ קלות את גבותיו.
אני מושכת בכתפיי ומהנהנת. ״אממ, אני די חייבת ומחויבת לעשות את זה...״ אני מושכת בכתפיי שנית.
״זה ברור לך שאת לא חייבת שום דבר לאף אחד, נכון?״ הוא מניח את ידו על הלחי שלי.
אני מושכת בכתפיי שוב.
טוב, אולי טעיתי. אולי הוא לא כל כך גרוע. הייתי נותנת לו סי מינוס. אבל עדיין הייתי דופקת לו כדור בין העיניים בלי כל היסוס. הוא עדיין מתנשא מעליי, ואני לא מדברת על הגובה.
״זו העבודה שלי.״ אני מעלה את ראשי בשביל להביט אל תוך עיניו הכחולות.
הוא מהנהן, מביט אל תוך עיניי בחזרה.
אני פשוט גמדה יחסית אליו. זה מדהים.
חמש-שלוש. תודה רבה, אימא, מודה לך מקרב לב.
״טוב,״ אני שוברת את השתיקה המביכה. ״בוא נעזור לאנשים כאן.״ אני מנתקת את מבטי מעיניו היפהפיות.
יש לו עיניים מדהימות. זה כחול שמעולם לא ראיתי. זה אמנם יותר כהה מעיניו התכולות של אבא - אשר בהירות משל סבסטיאנו בהרבה -, אבל זה צבע כחול ממש מיוחד, כאילו מעורבב עם צבע נוסף ומייחד אותו.
עיניי מתחילות להתרוצץ בכל מקום, רק לא להסתכל אל תוך שלו.
אי אפשר להכחיש את זה שהוא בהחלט נראה טוב. די הטעם שלי, אבל האישיות מורידה בהרבה. אני ממש לא עומדת להתעסק איתו. הוא סנוב מתנשא שחושב שהוא טוב ממני. כאילו הוא מישהו… אידיוט. צפונבון מטומטם.
YOU ARE READING
(Wo)Men Only - Completed
Hành độngמאז גיל ההתבגרות שלה, הופ קלאן עבדה קשות והתאמנה שעות אחר שעות בחדר הכושר, במטווח והשתפשפה בדיבור קשוח עם אביה. כל זאת למען מטרה אחת: קבלת מאפית אינדיאנה על כתפיה. בעקבות אימוניה הקשים, אופייה השתנה מקצה לקצה. היא הייתה ילדה צעירה, שמחה וחברותית, אב...
