אני לא יודעת למה, אבל בשלושת הימים האחרונים, אני לא מצליחה להפסיק לבכות. כל היום, כל מה שאני עושה - זה אך ורק בוכה.
אני באמת לא מבינה מה לא בסדר איתי.
קיבלתי את מה שרציתי. קיבלתי בת. קיבלתי יורשת. קיבלתי בת.
מה כל כך לא בסדר איתי? למה אני בוכה?
״הופ? הופ. היי, הופ!״
אני מסובבת את ראשי לכיוון בוני ולורה המודאגות. הן מנסות להבין מה לא בסדר איתי ולעזור לי, אבל ישנה בעיה אחת. קטנה מאוד, כן? אני בעצמי לא יודעת מה לעזאזל לא בסדר איתי.
״את מוכנה הפעם לענות מה לא בסדר? למה את עדיין בוכה? את כל היום בוכה.״ בוני קמה ממקומה על המיטה מולי ומתקדמת לעברי.
״אני נשבעת לך שאין לי, אין- אין לי, אין לי מושג.״ אני תוקעת את אצבעותיי בין שיערותיי הסבוכות, מסבכת אותן ביניהן. ״אני...״ אני בולעת את רוקי; ליחה עוברת בגרוני וגורמת לי להשתעל קלות.
״היי...״ בוני ממלמלת, מושכת אותי לחיבוק חזק. ״למה את לא מדברת עם אף אחת מאיתנו...?״ היא מלטפת בעדינות את שיערי ותוקעת קצוות שיער אשר יצאה מזנב הסוס הנמוך שלי חזרה אל מאחורי אוזני, מלפפת אותה סביב הקוקייה התופסת את שיערותיי הבלונדיניות. ״אנחנו דואגות לך, את יודעת...״ יד אחת שלה מלטפת את שיערי בזמן שהשנייה עוברת על זרועי הימנית בנחמה. היא מנסה לנחם אדם שלא יודע לשם מה מנחמים אותו…
״א-אני מצטערת, א-אני...״ התייפחות עמוקה פורצת מבין שפתיי בזמן שדמעות נוספות מחליקות על הלחיים שלי. ״אני, אני,״ אני לוקחת נשימה, אשר בצורה כלשהי, הופכת ליבבה נוספת - מצטרפת לחברותיה. ״אני נשבעת ש-שאין לי… אין לי מושג… אין לי מושג מה… מה עובר עליי… א-אני נשבעת… אני נשבעת, אני נשבעת...״ אני מאגרפת את הסדין הדק, אשר מתחיל להתפורר ולהיפרם לאיטו ככל שזמני פה עובר ועובר. ״מה לא בסדר איתי, בון? מה כל כך לא בסדר איתי...?״ אני ממלמלת, מרימה אל הבחורה האסייתית את מבטי, נותנת לה את הנוף המושלם לעיניים הדומעות, הנפוחות והאדומות שלי. ״קיבלתי בת... קיבלתי בת... רציתי בת... רציתי שהתינוק שלי יהיה בת... וזו בת... אז מה לא בסדר איתי, בון? מה לא בסדר?״ אני לוחשת, מאגרפת עוד יותר את הסדין תחתיי, כמעט קורעת אותו מפאת החוזק שאני מפעילה עליו.
״אני לא חושבת שהבכי שלך מגיע מכאב, או עצב, או תסכול, או כל דבר כזה... אני חושבת שזה מאושר. את מאושרת שאת הולכת להיות אימא לבת - בדיוק מה שרצית. זוכרת? רצית בת.״
״אז למה אני לא מפסיקה לבכות, בוני? למה?״ ידי המאגרפת את הסדין עוברת לאגרף את מדי הכלא היושבים על הבחורה מולי.
״אני חושבת שאת מתרגשת לקראתה מאוד, בגלל זה.״ לורה עונה לי, לפני שבוני בכלל פוצה את פיה. ״את מתרגשת לקראת הבת שלך. זה טבעי וזה בסדר. אין בך שום דבר לא בסדר, הופ. את בסדר. את צריכה להירגע יותר, זוכרת? זוכרת שאמרת שההיריון שלך זה היריון בסיכון? את צריכה לדאוג לה. את תמיד תשימי אותה במקום הראשון, ובצדק.״ לורה קמה ממקומה על המיטה עליה ישבה, מתקדמת לעבר האחת עליה בוני ואני יושבות ותופסת את המקום לצד השני של גופי. היא מניחה את ראשה על כתפי הימנית בזמן שידיה מזדחלות להן, נכרכות סביב מותניי - בדיוק כמו הזוג של בוני.
YOU ARE READING
(Wo)Men Only - Completed
Actionמאז גיל ההתבגרות שלה, הופ קלאן עבדה קשות והתאמנה שעות אחר שעות בחדר הכושר, במטווח והשתפשפה בדיבור קשוח עם אביה. כל זאת למען מטרה אחת: קבלת מאפית אינדיאנה על כתפיה. בעקבות אימוניה הקשים, אופייה השתנה מקצה לקצה. היא הייתה ילדה צעירה, שמחה וחברותית, אב...
