(Wo)Men Only - Completed

Chapter 20

״סברינה התעוררה.״

בהתחלה אני בהלם. אחר כך אני מופתעת. לאחר מכן אני מאושרת. ולבסוף, אני מחייכת וקופצת על סבסטיאנו בחיבוק. ידיי נכרכות סביב צווארו ואני נתלית עליו קצת כמו קוף על עץ.

הוא צוחק ומחזיק במותניי כדי שלא איפול. ״הירגעי, בלונדי.״ הוא ממלמל.

אני מצחקקת ויורדת ממנו, עוזבת את צווארו ומגלגלת את עיניי.

״אני מבין שהתחברת אליה מהר.״

אני מחייכת חיוך קטן ומהנהנת.

חיכינו שבוע שלם, והיא התעוררה, סוף-סוף.

אלוהים, זה היה מורט עצבים. כל יום ישבתי ליד המיטה שלה וניסיתי לחשוב מה אני אומר לה ברגע שהיא סוף-סוף תתעורר, וזה סוף-סוף קרה.

אני ממהרת לצאת מחדר העבודה שלי ולהגיע לחדר של סברינה - חדר הממוקם בערך מול החדר של קליאו.

--

אני נכנסת אל החדר, רואה את הבלונדינית הצעירה שוכבת על המיטה ומדברת עם קליאו.

״אל תדאגי, באמת.״ קליאו מרגיעה, מחייכת אליה את אחד החיוכים היפהפיים שלה. היא מפנה את מבטה אליי וחיוכה גדל. היא קמה מהכיסא שעליו ישבה, מתקדמת לעברי. היא נותנת מבט רציני של ׳את צריכה להרגיע אותה׳ וממהרת לעקוף אותי ואת המשקוף. היא יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת אחריה.

״היי, סברינה. איך את מרגישה?״ אני שואלת בקול רך ומתקדמת לעברה, מתיישבת על הכיסא ברגע שאני מגיעה אליה.

״כואב לי.״ היא לוחשת.

אני מהנהנת. ״איפה?״ אני שואלת ברכות, לוקחת את ידה ולוחצת אותה בעדינות עם שלי.

״בנפש.״ היא עונה בלחש. ״ובכל הגוף.״

״אני מבינה אותך, למען האמת.״ אני מנסה להרגיע.

היא מסובבת את ראשה לכיווני ועכשיו אני מבחינה בעיני ההייזל הבהירות שלה. היא מכווצת את גבותיה בבלבול.

״אבל זה יירגע.״ אני מלטפת את גב כף ידה בעזרת אגודלי. ״אבל אם תמצאי מישהו, והוא יזכיר לך את מה שאותם בנים עשו לך-״

היא מכחכחת בגרונה בשקט, קוטעת אותי. ״אלו לא היו רק בנים.״ היא מנתקת את מבטה מעיניי, אבל לא משחררת את ידינו. להפך, היא רק מחזקת את אחיזתה בי. ״אלו היו שלושה גברים ואישה.״ היא לוחשת. קולה נשמע מובס. ״גם היא נגעה בי ו-״

חלחלה וצמרמורות עוברות בגופי.

אלוהים אדירים.

עכשיו היא חצי מחזירה את מבטה לעיניי. ״אני לבד, הופ.״ עיניה מתרחבות מסיבה מסוימת. ״א-אני-… כ-כלומר-… מיס קלאן.״ היא מתקנת את עצמה, מנתקת בשנית את מבטה מעיניי.