(Wo)Men Only - Completed

Chapter 9

Well, well, well, how it fits me…

כמה מתאים לי שוב לשכוח להעלות פרק 🤦🏽‍♀️. הפרק השלישי יעלה מחר, כי כבר מאוחר (:

בכל מקרה, תהנו מהפרק! הוא בערך 2500 מילים, יאיי!

אה, כן, ויש בו ה ר ב ה תוכן גרפי, אז… מי שזה מגעיל אותו, שפשוט ידלג על רוב הפרק 🤷🏽‍♀️

ולפרק:

המוזיקה המתנגנת באוזניי חזקה מאוד וצורחת בהן. אף על פי כן, אני לא עוצרת אותה, אלא פשוט ממשיכה להכות את שק האגרוף המסכן מולי.

חדר הכושר ריק מאדם. רק אני נמצאת בו. טוב… אני ועוד המון מכשירי כושר, משקולות ומזרנים.

אני צריכה להתאמן בשביל להיות טובה.

מבחינת כל הגברים האידיוטים במאפיה - ראשי המאפיות האחרות, רוצחים שכירים, הקצינים המבצעיים, חיילים, שומרים ועוד כמה אנשים שלא באמת אכפת לי מהם -, אני לא טובה. כל החיים שלי הייתי ׳הבת של-׳. אנשים מפחדים ממני רק בגלל אבא, רק בגלל שאני הבת שלו, לא בגללי. מבחינתם, לא עשיתי דבר כדי להוכיח שאני יותר מ-׳הבת של-׳.

מבחינת כל הגברים המזורגגים האלו אני לא מפחידה. אני לא חזקה. אני לא פועלת. אני פשוט… לא עושה כלום.

מבחינתם אני באמת ילדה קטנה ומפונקת. ילדה שגדלה למציאות מסוכנת, לעולם אכזרי, למציאות אכזרית, ואני לא מתאימה לאורח החיים הזה, בטח שלא לשלוט במאפיה שלמה, בה אני מחזיקה בשתי ידיי מגואלות הדם.

המוזיקה מפסיקה ואותה מחליף צלצול טלפון.

אני מהמהמת בשקט את המנגינה.

אני מורידה את אחת מכפפותיי ומוציאה את הטלפון מהכיס, בודקת את המתקשר.

זה סבסטיאנו.

אני לא עונה לו.

לא אכפת לי ממנו. כל עוד זה לא קשור לעבודה - וזה בטח לא, כי יש לי זמן מוגדר לאימונים ומטווח, ועכשיו זה הזמן הזה -, אין לו סיבה להתקשר אליי.

אני מנתקת את השיחה ומחזירה את הטלפון לכיס.

אני מחזירה את הכפפה וממשיכה להכות את השק בחוזקה, אבל לא משתמשת בהמון כוח בשביל להזיז אותו.

סבסטיאנו מתקשר אליי עוד מספר פעמים. באף אחת מהפעמים אני לא עונה לו.

אני ממלמלת את מילות השיר - אשר בקושי מתנגן ונקטע פעמים רבות משיחותיו החוזרות ונשנות של סבסטיאנו - בזמן שמסובבת את ראשי בשביל להוציא ממנו קליקים.

הו, פאק, צוואר תפוס זה הדבר הכי כואב בעולם. פאק, זה כואב. לעזאזל, רק בגלל זה אני שונאת להתאמן. אחר כך כל שרירי גופי כואבים ותפוסים. כי, כמובן, אני תמיד שוכחת לעשות אימון, ותמיד מתחרטת על זה.