(Wo)Men Only - Completed

Chapter 21

אני בולעת את רוקי.

זה לא יכול להיות. אני סתם מדמיינת. כן, אני מדמיינת. זה לא אמיתי, אני חולמת וכל מה שקורה כאן הוא פרי דמיוני. כן, זה מה שקורה פה.

״מי אתה?״ אמט שואל את סבסטיאנו.

גופו גדול ובנוי משרירים מוצקים וגדולים - כיאה לאדם שעבד תחת אבא והיה לאחד החיילים המצטיינים והטובים ביותר של המאפיה. עורו כהה וחלק.

שיערו השחור מעט פרוע, אך מסודר בחלקו. אהבתי להעביר בו את אצבעותיי. זה הרגיע את שנינו.

עיניו החומות-כהות - כמעט שחורות - והקטנות מביטות ביד ימיני בזעם. נחיריו של אפו הנשרי מורחבים מעט ושפתיו המלאות כעת מהודקות בכעס. לסתו החדה מהודקת וגורמת לחזותו המאיימת להיראות עוד יותר מפחידה.

הוא מקמץ את אגרופיו. הדבר גורם לשריריו הגדולים לבלוט מבין חולצת הטי-שירט הכחולה.

הוא עומד בעמידה מאיימת. אגרופיו קמוצים, שריריו בולטים ומבט וארשת פנים זועמים מונחים על פניו הכהות - הפנים בהן התאהבתי פעם.

מכנסי הג׳ינס שלו שחורים. גם נעליו שחורות.

הוא כנראה רוצה להסתוות. חה, חה.

כן, אני הולכת לגיהנום.

סבסטיאנו מאגרף את ידיו. ״מי אתה, לעזאזל?״ הוא מחזיר. קולו נשמע כועס ועמוק מהרגיל.

״הופ קלאן היא ארוסתי.״ אמט אומר בזחיחות, מה שמעצבן אותי.

״אנחנו פאקינג לא מאורסים, חתיכת גוש-חרא! צא מפה!״ אני צועקת.

ראשו של הבחור כהה העור פונה לכיווני. הוא מסתכל עליי בזעם, מה שפעם הפחיד אותי עד עמקי נשמתי.

אבל אני לא אותה הופ יותר. אני לעולם לא אתן לעצמי לחזור לילדה שהוא הפך אותי אליה. הוא גרם לי להפוך לקורבן, וזה לעולם לא יקרה יותר. הוא יכול לשכוח מזה. לתמיד.

״מה. את. אמרת?״ אמט שואל באיטיות מאיימת, מדגיש כל מילה.

״אני רוצה שפאקינג תצא מהבית שלי.״ אני חוזרת על מילותיי.

יד מוטחת בלחי שלי. הכול קורה כל כך מהר. אני לא שמה לב למהלך הפעולות הקורות. אני לחלוטין מתנתקת.

אני מסתכלת על הדלת, רואה את זאק העומד שם הולך להתפוצץ מעצבים. הוא מחזיק את עצמו לא להתפרץ אל החדר.

אני מסתכלת עליו במבט מתחנן - מבט המסמל שאני מסכימה לו להרוג את אמט במכות.

הוא מהדק את לסתו ומהנהן אליי - מסמן לי שקיבל את אישורי -, ומתפרץ באחת אל החדר.

הוא מנחית אגרוף על לסתו של אמט.

תודה, אימא ואבא, על שהחלטתם לצאת לפאקינג חופשה בפאקינג סין עכשיו!