(Wo)Men Only - Completed

Chapter 26

הפרק היה אמור לעלות לפני שעות, אבל אחי הגדול (והמעצבן, כמובן) החליט ש״היי, הדר, בואי נרד לנשום אוויר!״ ומפה לשם, כל החלון שהיה לי התבזבז כי לא היה לי אינטרנט 🤦🏽‍♀️. אז אם אתן רוצות להאשים מישהו בעיכוב - תאשימו את אחי.

וחוץ מזה, גם הפרק הזה ארוך כמו התנ״ך, אז לפחות תתעודדו בזה 😂😂🤦🏽‍♀️.

ולפרק:

אני לא יוצאת מהחדר שלי כבר ימים שלמים. אני תקועה בחדר - מרצון, כן? - כבר ימים. אני פשוט… סגורה בתוכו ולא יוצאת מהשמיכה חוץ מלשירותים.

או שאני מקיאה כי אני בקושי אוכלת.

קליאו, זאק וסבסטיאן מביאים לי אוכל לחדר מדי פעם, אותו רוב הזמן אני מסרבת לאכול. בגלל זה אני גם מקיאה הרבה.

זה גורם להם לדאוג, על אף שאני צועקת עליהם הרבה להפסיק לדאוג לי ולהיעלם.

קליאו מניחה את הצלחת על השידה ונאנחת, מתיישבת מולי. ״את לא יכולה להמשיך להתנהג ככה לנצח, הופ.״ קולה רך ונוקשה בו זמנית.

אני משלבת את ידיי. ״פשוט הפסיקו לדאוג לי. כולכם, שלושתכם. די כבר.״ אני מחזירה לה בקול שקט.

היא תופסת בידי הימנית. ״היי, את החברה הכי טובה שלי. אני אמשיך לדאוג לך לנצח, את מבינה אותי?״ היא מבהירה, דואגת להביט בי ולחדור עם מבטה אל תוך עיניי בנוקשות.

שקט משתרר בין שתינו לזמן מה. אני שותקת, היא שותקת. אף אחת לא מפרה אותו.

אני מחליטה לדבר: ״למה?״ אני שואלת.

הדלת נפתחת, אבל אני לא מזיזה את מבטי או את ראשי מקליאו. אני לא מפסיקה להביט באחת שהייתה לצידי תמיד, לא משנה מה.

היא מסובבת את ראשה לרגע ואז מחזירה אותו חזרה אליי. ״כי את חשובה לי.״ היא עונה.

״לנו.״ אני שומעת את קולו של סבסטיאן, אשר מתקן את דבריה של קליאו.

״אתה אומר את זה רק כי אני הבוסית שלך. אתה לא צריך להעמיד פנים שאכפת לך.״

״מה…?״ הוא ממלמל. ״ממה קיבלת את הרושם שאכפת לי ממך כי את הבוסית שלי? אכפת לי ממך כי… טוב, אין לי באמת סיבה, כן? אבל אכפת לי. ולא כי את הבוסית שלי.״

אני מסובבת את ראשי לכיוונו לרגע אחד, מסתכלת אל תוך עיניו הכחולות הכהות רק לרגע, ואז מחזירה את מבטי לעיניה הירוקות הבהירות של קליאו. ״אני רוצה להיות לבד. לכו.״ אני מבקשת בשקט, מושכת את ידי הימנית מידה של קליאו ומנתקת במהירות את מבטי מעיניה.

״לא.״ סבסטיאן אומר בדומיננטיות, כאשר מבטאו בולט במיוחד; הרבה יותר מבדרך כלל. אפשר לשים לב לכך שהוא לא אמריקאי במקור, אלא אירופאי.