(Wo)Men Only - Completed

Chapter 53

היום הגדול הגיע.

אני מתחתנת. אני באמת מתחתנת. סוף-סוף!

אוי, אלוהים, אני כל כך לחוצה.

אני נשבעת, בעוד חמש דקות, אני הולכת לעבור התקף חרדה. אני נשבעת.

אני פשוט הולכת למות היום.

אני הולכת מצד לצד, מצד לצד, שוב ושוב, חוזרת על הנדרים שלי במוחי, ממלמלת אותם לעצמי בשקט.

״היי, הופ, את צריכה לצאת.״ סברינה מתפרצת לחדר, לבושה בשמלת השושבינה שלה.

אני מסתכלת עליה.

היא מחייכת אליי.

שמלתה חסרת שרוולים, כאשר החלק של עצם הבריח - ממש מעל ה״אזור המוצנע״ - ועד סוף כתפיה מעוטר בתחרה. החזה שלה - שגודלו די דומה לשלי - מעט בולט עקב הבד האטום המעוטר בתחרה תכלכלה. סוג של חגורה מאותו סוג בד אטום כרוך סביב מותניה הצרים, כאשר אותו בד נשפך ממותניה ועד לברכיה החשופות בקלילות, חושף את רגליה המגולחות.

״אני לחוצה.״ אני נאנחת.

החיוך לא יורד מפניה של הנערה הבלונדינית - האחת שאני מחשיבה לאחותי. ״זה בסדר, כולם לחוצים ביום החתונה שלהם,״ היא מושכת בכתפיה בקלילות, מצחקקת, ״אל תדאגי, הכול יהיה בסדר.״ היא מעודדת, רצה בקלילות לכיווני ותופסת במפרק כף ידי, מושכת אותי אחריה אל מחוץ לחדר.

נעלי העקב הלבנות שלי יפהפיות. נעלי בובה פשוטות - וגבוהות, אלוהים אדירים; כמעט שישה אינצ׳ים! איך אני אלך עליהן מבלי ליפול?! -, בלי המון קישוטים.

אני לובשת את שמלת הכלה של הרמוני, אחותו המנוחה של סבסטיאן.

השמלה שגיסתי הייתה צריכה ללבוש.

נקישות עקביי ועקביה של סברינה נשמעות בחלל המסדרון בזמן שאנחנו כמעט רצות, כאילו בורחות מ-דבר המאיים להרוג את שתינו.

שיערה של סברינה פזור בגלים גדולים על כתפיה וגולש על גבה העליון. קשת עם אבני חן הנדמות ליהלומים מעטרת את שיערה הבהיר.

היא נועלת נעלי עקב נמוכות - בערך שני אינצ׳ים - בצבע תכלת, כצבע שמלתה.

אנחנו מתחילות לרדת במדרגות, או יותר נכון לרוץ בהן.

טוב, מישהי כאן ממש נלהבת.

אני נגררת אחריה כאשר היא נמצאת שתי מדרגות לפניי. ביד אחת שלי אני נאחזת בסברינה ובידי השנייה אני אוחזת בשמלה, כך שלא אתגלגל בכל המדרגות.

אני פשוט יודעת שאני מסוגלת לזה.

אני כישלון אחד גדול.

--

קליאו דוחפת לידיי זר ורדים לבנים ומחייכת אליי, כאשר שתינו יודעות שהשלמנו לאחר כל מה שקרה במישיגן, וכל הבעיות שהיו בינינו לפני, בזמן ואחרי שסבסטיאן עזב. הן נפתרו אחרי שהוא חזר.