(Wo)Men Only - Completed

Chapter 30

כן, כן, אני אכזבה. תתעודדו בזה שאני אעלה ביום רביעי עוד פרק 😂.

ולפרק:

שבוע שלם.

פאקינג שבוע שלם.

שבוע שלם שהרחקתי ממני את כולם, שלא נתתי לאף אחד להתקרב אליי.

כיביתי את הטלפון, נעלתי את הדלת, נכנסתי למיטה, קברתי את עצמי בשמיכה ופשוט בכיתי.

כל יום, כל היום.

כל מה שאני עושה כל היום זה רק לבכות לבכות. חוץ מזה, אני לא עושה דבר.

אפילו עזבתי את העניין של אילינוי בצד.

הם מנסים לבדוק מה קורה איתי, אבל אני חכמה מספיק כדי לדעת שהם ינסו לפתוח את הדלת. לכן הוספתי נעילה אחת, כזו שהם לא יכולים לפתוח ו/או לראות וככה הדלת נשארת סגורה ונעולה; ואני נשארת לבד לגמרי. הנעילה הזו, אגב, נקראת בשפה פשוטה הרבה יותר בתור ׳כיסא׳.

אני לא רוצה לפגוש אנשים. אני לא רוצה לשמוע אנשים. אני לא רוצה לראות אנשים. כלום.

אני רוצה להיות לבד לגמרי.

אני קמה מהמיטה באיטיות ומתקדמת לכיוון האמבטיה. הצעדים שלי כבדים ואיטיים. אני עוקפת את המשקוף ונכנסת לתוך חדר האמבטיה.

אני פושטת את בגדיי כל כך לאט עד כדי כך שזה נראה כאילו הכל קורה בהילוך איטי. תחילה זו החולצה, לאחר מכן המכנסיים, ולבסוף התחתונים. אני לא לובשת חזייה.

אני פותחת את הברז כך שהמים מתחילים לזרום. אני מסתכלת על זרם המים כאילו היה הדבר הכי מעניין עלי אדמות.

הדמעות זולגות על פניי - כמו בכל שאר הימים האחרים -, כמו זרם המים. אני לא מנסה בכלל למחות אותן. הן רגילות להתמקם באותם שבילים מוכרים על הלחיים, רגילים לזלוג עליהן כאילו היו חלק מפניי. חלק ממני.

אני נכנסת באיטיות לאמבטיה המתמלאת לאיטה ומתיישבת בתוכה. המים חמימים, אך ככל שהזמן עובר, כך המים הופכים לחמים יותר ויותר. קצוות שיערי נרטבים. אני בוהה בנקודה מסוימת עד שברכיי נרטבות והמים מכסים אותן. שיערי רטוב כמעט כולו.

באיטיות, אני נופלת לחצי שכיבה עד שהמים כבר עוברים את צווארי ומגיעים לפי. המים עוברים כבר את אפי. אני בקושי נושמת.

אני בטעות לוקחת נשימה מפי, גורמת למים להיכנס לתוך ריאותיי. הן מתחילות לשרוף. אני משתעלת בתוך המים.

עיניי נעצמות מחוסר שינה וחמצן ואני נופלת כולי לתוך המים.

שחור.

--

כל מה שאני רואה זה פשוט שחור.

אני שומעת קולות שונים. קשה לי לשייך אותם.