רון? מה?
״רון? למה אתה מתקשר
אליי?״
הוא מגחך, ״הו, חשבי טוב, בלונדה.״
למה הם חושבים שיש להם פריווילגיה לקרוא לי ׳בלונדה׳? הם אידיוטים, גם הוא, וגם אמט, ולא אכפת לי מזה שאמט מת. באמת שלא אכפת לי אין לאף אחד פריווילגיה לקרוא לי ׳בלונדה׳ כי אני בלונדינית אני אפילו לא בלונדינית מלאה, למען השם. השורשים שלי בצבע חום.
שמישהו יסתום להם את הפה כבר, לכל אלה שחושבים שרק כי אני בלונדינית - חלקית -, יש להם את הזכות לקרוא לי ׳בלונדה׳.
אני מתנשפת בכבדות.
אין לי כוח אליו יותר.
״הופ?״
״רון, די לשחק משחקים. הגד כבר את מה שאתה רוצה להגיד ועזוב אותי בשקט. מערכת היחסים שלנו נגמרה לפני כמעט חמש שנים.״
״אבל מה אם זה מה שמתחשק לי לעשות?״
״אז להתראות.״
אני מנתקת את השיחה בעצבים, מעיפה את הטלפון שלי בכעס וחוזקה על הכיור.
צליל טריקה חזק נשמע מפגיעת הטלפון בכיור.
אני נוהמת בכעס.
זה כאילו שעוד שנייה אני הולכת לשבור משהו למישהו.
אלוהים, שמישהו יעזור לי ויגאל אותי מכל האידיוטים המעצבנים בחיי, פשוט נמאס לי מהם.
מה הקטע של אנשים לשגע אותי?!
הטלפון שלי מצלצל שנית.
הו, נהדר, הוא מתקשר שוב.
לא, לא, לא, הוא יכול להישרף בגיהינום מצידי, אני לא הולכת לענות לו. ממש לא. הוא יכול להמשיך להתקשר עד מחר, וגם מחר אני לא אענה לו.
אני מרימה את הטלפון מהכיור ומסתכלת על המתקשר.
הטלפון ממשיך לרעוד בידי.
זה לא רון. זה סבסטיאן.
אני עונה במהירות ומצמידה את הטלפון לאוזני הימנית. ״היי, סבסטיאן, קרה משהו?״ אני שואלת בלחץ, מהדקת את לסתי.
זה מדהים איך שהוא יכול ללחוץ על כפתורים מסוימים בלב שלי ואני לחלוטין אפול עבורו.
זה לא פייר בשבילי, זה גם פוגע במנטרה שלי.
״הופ, אני בדרך אלייך.״
״מה קרה?״ אני נושכת קלות את שפתי.
״אני אספר לך כבר בבית.״ הוא אומר במסתוריות.
״זה משהו רע?״ אני לוקחת נשימה חדה.
״אני אספר לך כבר בבית.״ הוא חוזר על מילותיו.
אני מבינה שאין לי סיכוי להוציא ממנו מידע, לפחות לא עכשיו. רק כשיגיע, אוכל להבין מה קורה איתו.
YOU ARE READING
(Wo)Men Only - Completed
Azioneמאז גיל ההתבגרות שלה, הופ קלאן עבדה קשות והתאמנה שעות אחר שעות בחדר הכושר, במטווח והשתפשפה בדיבור קשוח עם אביה. כל זאת למען מטרה אחת: קבלת מאפית אינדיאנה על כתפיה. בעקבות אימוניה הקשים, אופייה השתנה מקצה לקצה. היא הייתה ילדה צעירה, שמחה וחברותית, אב...
