התא שלי - ה״בית״ שלי לשנים הבאות - מכיל בתוכו עוד שתי נשים חוץ ממני. קירותיו בצבע התלוי בין אפור כהה לשחור. שתי מיטות קומותיים - אחת לצד כל קיר - מוצבות בתוך התא היותר מדי קטן מכדי לאכלס ארבע נשים - לכל היותר - בתוכו. שולחן מוצב באמצע החדר, ממש לפני השירותים הלבנים - שאלו בעצם רק אסלה -, והכיור לצידם. חלון קטן בצורת ריבוע עומד גבוה על הקיר מולי; סורגים עוטפים אותו. על המיטה הנמוכה של מיטת הקומותיים לשמאלי שוכבת אישה וקוראת ספר, שאני מניחה שהיא קראה כבר עשרות פעמים, תלוי בזמנה כאן. על המיטה העליונה של מיטת הקומותיים לימיני ישנה אישה אשר נראית מבוגרת ממני בלא יותר מעשור.
המיטות מוצעות בסדינים פשוטים בצבע אפור, ורק שמיכות מונחות עליהן, שמיכות מעבר.
ישנה תאורה סבירה בחדר - לא בהירה מדי ולא חשוכה מדי.
הריח פה די דומה לאחד של התא הזמני בו ישנתי ושכנתי בזמן שחיכיתי למשפט. משהו שמשולב עם כפות רגליים, זיעה - הרבה מזה -, ריח של... זה מחזור? מישהי כאן במחזור והיא לא החליפה את הפד שלה? אוי לי.
האחת שקוראת ספר בעלת שיער חום כהה המגיע עד מרפקיה, אני מניחה. עיניה מופנות לספר שלה, אז את צבען אני לא רואה. אני כן רואה שהן מלוכסנות. גבותיה שחורות וזזות מעט פעם בפעם, כנראה כשהיא קוראת דבר-מה בספר. אפה נשרי ושמנמן. שפתיה דקות וצורת פניה עגולה ומעט שמנמנה. גופה רזה יחסית. היא חצי יושבת-חצי שוכבת על המיטה; אצבעותיה מלטפות את דפי הספר עד שמעבירות אותם כל כמה זמן.
״היי לך.״ אני אומרת.
היא מהנהנת, לא - באמת - מתייחסת אליי, מעבירה עמוד נוסף בספר.
אני מושכת בכתפיי ומעבירה את ידי בשיערי הסבוך. מגעו זוועתי כנגד ידי ואני יודעת שאני חייבת לחפוף אותו.
אני מתקדמת שני צעדים לעברה.
דלת התא נסגרת ברעש גדול ומתכתי.
מיד לפני שאני עולה בשלבי הסולם, אני שואלת את הבחורה: ״מישהי ישנה כאן למעלה?״
״האם את רואה כאן מישהי?״ היא מחזירה בסרקזם; קולה מעט נמוך, כך שקולה נשמע מעט גברי, אך נשי מדי מכדי להשתייך לגבר.
אני עולה בשלבי הסולם לכיוון המיטה העליונה, חולצת את נעלי הסניקרס/ספורט אשר עטפו את רגליי בימים האחרונים והנוראים הללו.
אני כל כך רחוקה ממנו… מסבסטיאן…
אני נשכבת על המיטה על גבי - מגלה עד כמה היא לא נוחה, עד כמה היא קשה כנגדו.
אני מניחה את שתי ידיי על בטני התחתונה, נותנת לאגודליי לזוז מעלה-מטה על הבד המחוספס של מדי הכלא. אני עוצמת את עיניי, מדמיינת את התינוק היפהפה שלי נולד, גדל, מתפתח… קורא לי ׳אימא׳ - על אף שאני לא ראויה להיקרא כך.
YOU ARE READING
(Wo)Men Only - Completed
Acciónמאז גיל ההתבגרות שלה, הופ קלאן עבדה קשות והתאמנה שעות אחר שעות בחדר הכושר, במטווח והשתפשפה בדיבור קשוח עם אביה. כל זאת למען מטרה אחת: קבלת מאפית אינדיאנה על כתפיה. בעקבות אימוניה הקשים, אופייה השתנה מקצה לקצה. היא הייתה ילדה צעירה, שמחה וחברותית, אב...
