יום שלישי כבר הגיע, ועכשיו זוהי כבר שעת צוהריים.
אני דואגת להתקשר לכל האנשים שחשובים לי שיגיעו לחתונה הקטנה שלי ושל סבסטיאן.
היא תיערך בחצר האחורית של ביתי וכל האורחים יהיו שם. כל החתונה כולה תתקיים שם. קבלת הפנים הקטנה - בה, כמובן, לא אשתתף (ואני מאוד אנסה שלא לקבל בזמן ההוא התקף חרדה), כדי שהפעם הראשונה בה סבסטיאן יראה אותי בשמלת הכלה של הרמוני, תהיה כשאהיה על השביל בדרך למזבח -, טקס החתונה עצמו, החגיגות שאחרי. הכול יתקיים ממש שם.
פלוס - אני מארגנת חתונה בארבעה ימים, ומישהו צריך לתת לי פרס על זה.
ממש ברגעים אלו, אני יושבת יחד עם סבסטיאן, הטבחית הראשית של הבית והשרת הראשי של העוזרים - האנשים שמטפלים בעניינים שלא חשובים לי של הבית - על מה שהולך לקרות ביום שישי.
״כמה מנות את מתכננת שיהיו?״ הטבחית שואלת.
היא אישה יחסית מבוגרת, אי שם בשנות השישים שלה. מספר קמטים כבר מופיעים על עורה מלא כתמי השמש. קמטי צחוק יושבים ליד עיניה הכהות - שצבען המדויק מתנדנד בין חום-כהה לשחור - והקטנות. אפה נשרי ושפתיה דקות. צבע שיערה ברובו אפור, אבל ישנן שיערות לבנות בין בליל האפור של שיערה.
מאז ומתמיד אהבתי את הבישולים שלה, ואבא שכר אותה מאז שהיה בגילי, בערך. אי שם בתחילת שנות העשרים שלו, אולי הוא היה אז מבוגר ממני בשנה או שנתיים.
אני זוכרת שאימא סיפרה לי שהיא הרגישה כאילו היא מן אימא בשבילה - מאחר שסבתא נפטרה כאשר הייתה בת אחת-עשרה. אימא אוהבת אותה כל כך, אך כעת, הכול עבר אליי, ולא ממש הרגשתי חיבור גדול אליה כי מאז ומתמיד הייתי קרובה לאבא - ואבא תמיד דאג לשמור על דיסטאנס בינו לבין העובדים שלו.
קוראים לה - אם אני לא טועה; אני גרועה בשמות - פאולה.
אני אוהבת את האוכל שלה. אני ממש אוהבת את האוכל המקסיקני שהיא מכינה - הוא א-ל-ו-ה-י.
עד כמה שאני שונאת את המאפיה המקסיקנית, יש להם אוכל מדהים.
אני מסתכלת על סבסטיאן לרגע, בודקת איתו ללא מילים כמה אנשים יהיו ביום הכי מאושר בחיים שלנו, של שנינו.
״אני מניח באזור החמישים, אולי קצת יותר. אזור חמישים-שישים אנשים. זו חתונה ממש קטנה ומצומצמת.״ סבסטיאן עונה במקומי, כורך את ידו סביב מותניי ברכושניות, כאילו מוכיח לאנשים מולו שאני שלו, שאני שייכת לו.
כן, ככה זה בעולם התחתון. הנשים ״משתייכות״ והופכות לשל הגברים. זה דבר דפוק ודבר שוביניסטי בעולם הזה, ואני שונאת את זה, אבל אני לא יכולה לשנות אותו, בייחוד לא אם אני האישה היחידה בעולם הזה. אני לא חושבת שאני רוצה. לא כשזה קורה לי, לא כשזה קשור לסבסטיאן. אני רוצה להיקרא ״שלו״.
YOU ARE READING
(Wo)Men Only - Completed
Actionמאז גיל ההתבגרות שלה, הופ קלאן עבדה קשות והתאמנה שעות אחר שעות בחדר הכושר, במטווח והשתפשפה בדיבור קשוח עם אביה. כל זאת למען מטרה אחת: קבלת מאפית אינדיאנה על כתפיה. בעקבות אימוניה הקשים, אופייה השתנה מקצה לקצה. היא הייתה ילדה צעירה, שמחה וחברותית, אב...
