״הופ!״ אני שומעת את צעקתה של אימא מהמסדרון, אני חושבת.
אוי, לא; יש לי הרגשה רעה לגבי זה.
אם אימא קוראת לי, זה כנראה לא טוב.
אני נאנחת בכבדות ומגלגלת את עיניי.
תמיד יש לה משהו להגיד, וזה כנראה לא טוב. כלומר, היא אימא שלי ואני אוהבת אותה והכול, אבל על כל דבר קטן יש לה מה להגיד ואיך להגיב, ולרוב זה לא עובד לטובתי.
אני קמה מהמיטה ומשחילה את רגליי לנעלי הבית שלי, מתקדמת אל הדלת הסגורה ופותחת אותה, עוקפת את המשקוף. אני יוצאת מהחדר ומתקדמת אל חדר העבודה של אבא, שבקרוב מאוד יהפוך לשלי. טוב, יותר נכון: כבר עכשיו הוא שלי.
אני פשוט מאז ומתמיד תמיד הייתי עצלנית ואין לי כוח לזוז מהאימון אשר היה לפני כשעה.
אני מגיעה אל החדר ופותחת את הדלת הסגורה למחצה, חצי נכנסת אל החדר. אני עומדת מתחת למשקוף. ״מה, אימא?״ אני כמעט מגלגלת את עיניי, אבל עוצרת את עצמי.
היא לא עונה לי, רק מסמנת עיגול בטוש אדום במפה.
״אימא?״ אני מנסה לקבל את תשומת לבה, שוב. אני נשענת על המשקוף ומשלבת את ידיי.
הו, יופי. היא קוראת לי ולא מתייחסת אליי. נהדר.
היא מעלה את מבטה אליי, מחליטה סוף סוף להתייחס אליי.
הו, תודה לאל.
״אבא.״ היא מסבירה בקצרה.
בשביל זה היא קראה לי? היא יכלה פשוט לומר לאבא לקרוא לי או לשלוח לי הודעה וזהו. זה היה חוסך לי זמן ולה מאמץ. חוץ מזה, אני חושבת שהיא עסוקה עם התוכנית לתקוף את מישיגן. כלומר, התוכנית שאני אתקוף, הרי, אני ראש המאפיה, לא אבא.
אני מהנהנת ויוצאת מהחדר, הולכת אל הסלון, יורדת במהירות במדרגות.
טוב, לפחות זה היה קצר ולא הייתי צריכה להיכנס איתה לעוד ויכוח. אימא ואני מתווכחות הרבה יותר מדי ותמיד אבא מגשר בינינו.
זה ככה כבר שנים, בערך מאז שאני בת... אה... ארבע-עשרה, או חמש-עשרה.
אני מגיעה לקומה הראשונה. מבטי עובר ממה שנמצא בימיני אל שמאלי. מבטי עובר על דלת הכניסה השחורה-לבנה אל המזנון בעל שולחן העץ הקרוב אליו והצמוד לקיר. צלחת קטנה ומעוצבת נחה על המזנון הקטן. מבטי ממשיך שמאלה. אני רואה את הספה השחורה אשר לפניה יש את השולחן המלבני הלבן. אבא יושב עליה. אני מתקדמת לעברו. אני לא בטוח אם אני מעט מסובבת את ראשי שמאלה, מסתכלת על פינת האוכל בעלת השולחן החום-כהה והכיסאות בצבעים חום-כהה ולבן.
״אבא?״ אני מדברת בקול שקט.
הוא מפנה את מבטו אליי. עיניו הכחולות הבהירות מביטות בי. הן גדולות יחסית לפניו.
YOU ARE READING
(Wo)Men Only - Completed
Aksiyonמאז גיל ההתבגרות שלה, הופ קלאן עבדה קשות והתאמנה שעות אחר שעות בחדר הכושר, במטווח והשתפשפה בדיבור קשוח עם אביה. כל זאת למען מטרה אחת: קבלת מאפית אינדיאנה על כתפיה. בעקבות אימוניה הקשים, אופייה השתנה מקצה לקצה. היא הייתה ילדה צעירה, שמחה וחברותית, אב...
