לונה
כשהייתי קטנה סיפרו לי איך העולם מסתובב, הם תיארו לי כמה העולם עגול. כמה צריך לדאוג לעצמי לפני אחרים. אבל לא הקשבתי, אהבתי לדאוג לאחרים ..
למדתי ערכים ומוסר מבלי שילמדו אותי, הייתי אנושית בצורה לא טבעית. הייתי אנושית ומסוג האנושות שכבר לא קיימת, הייתי מסוג האנשים שהופכים את העולם לפחות נורא. אנשים שעושים את העולם לפחות נסבל.
׳תהיה מלאך בגיהנום , תהיה שטן בגן עדן .
אבל לפחות תהיה.׳
״אני לא אוהבת.״ לחשתי לעצמי בתסכול. העולם הזה מקשה עליי.
אני כותבת וקוראת ספרים, המון ספרים ..
אני מרגישה מתוסכלת כי אני קוראת ורואה אנשים כל כך מוצלחים בכתיבה שזה מוריד את הביטחון שלי. אני כותבת מגיל חמש-עשרה .
וזה מטריף את המוח . לעזאזל .
״לונה קליי קן ,״ עמדה בכניסה לדלת המנהלת של הפנימייה.
״כן?״ הזזתי את הדף והמחברת השחורה שלי כדי שלא תראה.
״הפסיכולוגית מחכה לך, ודרך אגב אשמח אם תעברי בחדר שלי ותגידי לבן שלי שאני מחכה לו בלובי.״ קולה הססני.
״כן בטח. תודה.״ אני מלמלת והיא יוצאת מחדרי אני אוספת את שיערי בזריזות ונועלת את נעליי.
ממתי למנהלת קיילין יש ילד?
בטח הוא קטן . היא נראית צעירה.
אני עושה את דרכי לחדר המנהלת, פותחת ללא התראה, ויושב שם נער... בגילי? מה לכל הרוחות ..?
״אממ קיילין אמרה שהיא תחכה לך בלובי .״
״תגידי לה שתלך תזדיין.״ קולו די קשוח, הוא מרים את מבטו מהפלאפון ואני מסתקרנת. למה הוא אומר דבר כזה? זאת אמא שלו. היחסים שלהם לא טובים? למה?
אלוהים, הוא מושך בצורה מצמררת .
״אה , אני צריכה לזוז . היא מחכה לך,״ אני אומרת ויוצאת במהירות, מתקדמת לפסיכולוגית שלי - מיה . אני נכנסת לחדר של מיה ורואה אותה יושבת ומחכה שאכנס.
״היי לונה, איך עבר עלייך היום? הסיוטים חזרו ?״ היא משפשפת את ידייה בציפייה. מעולם לא היה התקדמות עם מיה.
״בסדר. הסיוטים כרגיל, כן .״ אמרתי במבט אטום. אני שונאת את התחושה של חוסר אונים ליד מישהו.
״בואי תספרי לי מה היה?״ היא שואלת בנימה מלאת ציפייה, שוב. למה אנשים מצפים כל הזמן?
״אבא שלי לבש אותם בגדים ואמא שלי הייתה מדממת מולי. משהו חדש?״ קולי נטול כל רגש. יש שתיקה מצידה. אני ממשיכה לדבר, ״אני לא רוצה להיות כאן.״ אני אומרת בכנות, קמה ממקומי וממהרת לצאת מהחדר.
עיניי שורפות. אני עומדת לבכות.
אני דומעת וראשי מושפל לריצפה עד שאני נתקעת במשהו, או יותר נכון מישהו.
״פאק,״ אני מתעצבנת. ״אידיוט , תראה לאן אתה הולך!״ אני מתעצבנת ועוקפת אותו במהירות .
״בכיינית.״ קול קר , אני מרימה את מבטי בכעס .אני חושבת לבעוט בפנים שלו. זה הבן של המנהלת.
״תסתום.״ קולי רועד מעצבים. אני עצבנית ועומדת לבכות ואני שונאת את התחושה הפאקניג מעצבנת הזאת!
״אל תקראי לי אידיוט אני לא אחד מהחברים שלך,״ צעדיו מאיימים אבל אני לא מראה את פחדיי, לעולם.
״ברור , החברים שלי לא ככה,״ אני אומרת בנימה מזלזלת ומסתובבת, הולכת הרחק מהנער הטיפש הזה.
מה הוא כבר יודע ? מה הוא מבין ?
בכיינית? מה זה אמור להביע?
אני נכנסת לחדר וסוגרת עם המפתח. אני היחידה שבפנימייה שהיא לבד בחדר.
נכנסתי למקום הזה עם המון מאמץ של דודה שלי .. הוא מקום טוב אבל מפוצץ, ככה שאני היחידה פה עם חדר משלי. בגלל הסיוטים שלי. ילדים אחרים היו מפחדים לישון איתי, והיו פעמים שהיו מריצים בדיחות על הסיוטים שלי.
שילכו לעזאזל.
כולם.
