לונה
תפסתי את הפלאפון בכעס , היה שקט מביך בין כולם.
אתה חתיכת חרא
-אני-
אה , הציק לך ? ילדת סיוטים?
-דין-
אתה מגעיל , אני לא אספר לך כלום . אני שונאת אותך!
-אני-
הוא לא החזיר לי הודעה אבל ידעתי יפה מאוד שזה השתיק אותו , כי הוא ממש לא היה אמור לספר דבר כזה !
״היי לונה הכול בסדר?״ לחש לי דיווד והנהנתי לחיוב מאלצת את אחד מהחיוכים המזויפים שלי . המבט הזה שדין עשה שהוא לא מרוצה זה היה כי חייכתי את החיוך הזה.
הארוחה נגמרה ועזרתי לקיילין וגיני לפנות , השקט בנינו היה מביך .
״מתוקה ? אפשר אותך?״ דודה שלי , גיני , הייתה לחוצה.
״כן״ קולי חלש , עלינו לחדר שלי שאני שוהה בו.
הדלת נשארה פתוחה כי לא היה לי כוח לסגור .
״למה לא סיפרת לי שזה חזר?״ היא תפסה בידי שהתיישבנו במיטה.
״אה , זה כלום .. באמת , זה היה כולה אבא ואמא ,״ כולה , גירדתי במצח בלחץ ואילצתי חיוך .
״מתוקה שלי.. אני רוצה שנקח אותך לפסיכולוג , מה את אומרת?״
״היה לי בפנימייה , זה לא עזר ..״ לחשתי נאנחת ״אבל זה הפסיק !״ אמרתי מהר . עיניה הסתכלו עליי ברחמים , גאד ! שנאתי את הרחמים האלה .
״שמעתי שהיה לך בפנימייה , אבל לא טרחו לעדכן אותי.. אמרו שזה הפסיק לך מזמן ..״ היא נראת מודאגת , בגללי. אחלה . עכשיו אני מרגישה בן אדם כל כך רשע , כולי מוצפת דאגות , פשוט מושלם!
״גיני , באמת שהכול בסדר .״ ניסיתי לחייך שוב חיוך מאולץ.
״טוב מאמי שלי , אבל תבטיחי לי שאם זה יחזור תעדכני אותי.. את יודעת שאת כמו בת בשבילי.״ כמו , כמו זה לא אומר שאני הבת שלה.
״ברור .״ אני מאלצת עוד חיוך , היא מחבקת אותי ויוצאת מהחדר משאירה אחריה שובל של תסביכים , שובל של חוסר געגוע לעבר , שובל מתחנן אל המוות.
אני מתקדמת אל המחברת ונותנת לכתיבה לשחרר אותי.
׳מה קשה היא המוות?
היא לוקחת ממך את היסורים..?
למה אנשים מתחננים אל החיים?
זה פאקניג דפוק .
זו המוות- היא כזו הורגת.
זו האירוניה -שהיא מצחיקה.
זה שנאה טהורה , זה הכול . זה מציאות והחיים.
אבל הקטע המצחיק שהמוות היא החיים.׳
אני סוגרת את המחברת ומתיישבת , המוח שלי מלא רעיונות ..
אני רוצה לכתוב שוב ושוב , הלב שלי רוצה לפרוק ורוצה לדבר .
הלב שלי רוצה לומר כל מה שהפה לא אמר .
אני קופצת במחשבות דיכאוניות אל המוות כי הוא השנוא עליי.
ומה מסתבר ? שהמוות הוא החיים. אז נחשו מה?
גם החיים הם השנואים עליי.
בעיקרון כמעט הכול.
