הגיבור שלי

פרק 28- תבטיחי לי!

היום זה היום.

מתחילת היום כולם הסתובבו עם פנים נפולות בבית, חוץ מאבא שלא אהב את סבא והוא לא אהב אותו.

ביקשתי מההורים שיתנו לי לא ללכת לבית ספר אבל כמובן שכתגובה קיבלתי שתי כאפות חזקות וצעקות שאני לא אצליח בחיים. אז הלכתי לבית ספר.

מאי לא אמרה כלום שבאה לקחת אותי ותום, אלי ודוד הסתכלו עליי ברחמים ובחשש כל שיעור מתמטיקה. ניסיתי להתעלם ולהתרכז במורה אבל גם ככה לא יכולתי לעשות זבה מרוב המחשבות שרצו בראשי. חשבתי אולי להגיד שאני חולה כי היום זה הוא מיותר בשביל בית ספר אבל החלטתי לנסות לסבול.

בהפסקה רציתי ללכת לאלכס השומר כדי להיות לבד אבל תום תפס אותי ולא עזב אותי מהפחד שאעשה משהו, הייתי אומרת שזה שטויות ואני לא אעשה כלום אבל ידעתי שזה לא נכון והפחד שלו מוצדק. כשהלכנו לספסל תום החזיק את ידי וכשישבנו הוא ליפף את ידו סביב גופי וקירב אותי אליו.

כולם דיברו על הכל אבל אני לא הקשבתי, הייתי עסוקה בלא לפרוץ בבכי כי הזיכרון האחרון שלי עם סבא קפץ לראשי.

פלאשבק

סבא היה חלש, חלש מהרגיל.

אני, אימא וסבתא לקחנו אותו לבית חולים, שם אשפזו אותו וטיפלו בו באופן יותר מסור עם תרופות חדשות וטיפולים, כל יום ביקרתי אותו, לא משנה מה.

נכנסתי לחדר שלו והלכתי בין כל החולים האחרים עד שהגעתי אליו, הוא תמיד צחק בשקט כדי שהם לא ישמעו שהחדר הזה מזכיר לו חדר המתנה למוות, צחקתי איתו למרות שבראשי קיוויתי שהוא טועה ושהוא יהיה בסדר.

"מה שלומך סבא?" שאלתי בחיוך שראיתי אותו משחק בטאבלט שקניתי לו ליום הולדת לפני חודש וקצת.

"רע, המחשב הזה מפסיל אותי! איך אני אמור לנצח אם הוא נותן לי צבעים גרועים? זה משחק של השטן..." מבטו היה קבוע על המסך.

"במה אתה משחק?" שאלתי והתקרבתי אליו.

"בבאבלס," הוא ענה והסתכל עליי בחיוך מבולבל כשצחקתי.

"איך אתה מצליח להפסל בבאבלס?" שאלתי עם חיוך ונשענתי על המיטה שלו עם ידיים שלובות והסתכלתי עליו משחק מאחוריו.

"זה לא אני!" הוא קרא בחיוך.

הוא נפסל שוב ואני נאנחתי בייאוש שזה הוציא ממנו צחוק גדול, הצטרפתי אליו עד שהוא התחיל להשתעל בלי הפסקה, נתתי לו מים מהבקבוק שהיה בשולחן ליד והוא נרגע לאט.

"בסדר עכשיו?" שאלתי בדאגה והתיישבתי בכיסא.

"כן הכל טוב," הוא אמר ונתן לי את הבקבוק שאותו שמתי על השולחן, "את יודעת, אמה אני לא נעשה צעיר יותר אני מרגיש שאני עוד מעט הול..." הוא נקטע על ידי השיעולים שלו, עזרתי לו לשבת ונתתי לו עוד פעם את הבקבוק, התיישבתי על המיטה שלו והוא המשיך, "אני חושב שעוד מעט תצטרכי להתמודד בעצמך פה."