ד ר א ק ו
דראקו בהה בשמיים. הוא עמד שם בחד השינה שלו, בוהה, לפחות כבר שלושים דקות. זרועותיו החלו כבר להתכווץ משם ידיו מונחות על אדן החלון.
הוא נאנח בכבדות, ועבר לשכב על מיטתו. הוא החליט לספור על מאה לפני שירשה לעצמו לבהות שוב בשמיים.
לאחרונה הוא יצא לקנות רהיטים, כך שחדרו היה מלא יותר ממה שהתרגל אליו. הוא נתן לעצמו יום אחד להשקיע את מרצו: יום אחד להשיג את כל מה שהוא צריך, לפני שהורשה להסתגר כאן שוב. הקניות שלו כללו מסגרת למיטה, שני שידות לילה וספה לסלון. הוא השליך גם כמה מנורות שולחן ואהב להשאיר את כולן דולקות יחד עם התאורה העליונה.
הוא די התרשם מעצמו, למען האמת. לא היה לו הרבה שימוש בחפצים חומריים - הוא מעולם לא עזב את ראשו - אבל לפחות דירתו נראתה כאילו מישהו גר בה עכשיו. זה נראה בוגר. לפעמים הוא היה מדמיין את בֶּלִי לידו, ראשה שוכן בצווארו, זרוע אחת שלה על חזהו. הוא אהב לדמיין שזו הדירה שלהם, לא רק שלו.
כשלא חי בעולם של חלומות בהקיץ, או ריחם על עצמו, הוא הומה בכעס חסר מנוחה.
הוא כעס על הקלפים שהיו לעולם כששיחק מולו; בחיים שאליהם הסתיים. הוא כעס על עצמו - זעם - על כך שהוא היה טיפש להשאיר את איזובל לבד במלחמה. היא כעס גם על האני הצעיר שלו, על שכפה משהו שהיה תמיד לא בסדר. אם מעולם לא היה מדבר איתה - אם היה מתעלם מהדחפים המתמידים והמוחצים תמיד לדבר איתה, לעצבן אותה, למשוך את תשומת לבה.. אם מעולם לא היה מתאהב בה, והיא בו, אולי עוד הייתה בחיים.
בעיקר, כרגע, הוא כעס על אמו, שהחליטה ששנה אחת מספיקה להמשיך הלאה, וכעת מנסה לארגן את נישואיו לבחורה אחרת. אילצה אותו לפגוש אותה, בקרוב. ולקנות לה פרחים מטופשים שלא היה לא מושג לגביהם.
הוא לא עשה כלום עם הכעס הזה, כמובן. פשוט שכב שם ונתן לזה להתבשל.
נקישה בדלת משכה אותו ממחשבותיו. "היכנס," אמר בקול, לא זז. האדם היחיד שדפק בדלתו אי פעם היא בלייז, שאהב להופיע ללא התראה כל כמה שבועות בערך. רוב חבריו של דראקו מבית הספר התרחקו ממנו מעט. נראה שהם חשים אי נחת לידו, עכשיו כשהוא לא חובש מסכת נחרצות ובוז. אבל בלייז גילה חמלה בלתי צפויה למצבו של דראקו, ובאופן עוצמת משהו, הפך את משימתו להבטיח שדראקו לא יבלה את כל זמנו בשכיבה במיטה.
"קפוא כאן," קרא בלייז, במקום ברכה. צעדיו נשמעו ברחבי אזור המגורים. "אני יכול לסגור את החלון?"
"לא," מלמל דראקו. אבל נראה שבלייז לא שמע אותו, או שהתעלם ממנו, משום שהצליל הגיע מהחלון הנסגר. הבלבול הלונדוני התעמעם על לזמזום קלוש.
"נו." בלייז הופיע ליד משקוף הדלת. "מה שלומך? בהיר כאן, חבר. אלוהים." הוא פזל מהמנורה הכי קרובה אליו. "רוב האנשים בדיכאון אוהבים את החושך, אתה יודע." הוא קימט את אפו. "ומה זה הריח הזה? זה כמו - סוכר שרוף-"
YOU ARE READING
Dear Draco, pt.2 - דראקו היקר, חלק.2
Fanfictionאהובתי היקרה ביותר, ~ ~החלק השני ל'דראקו היקר,' (חלק 1 בפרופיל שלי) ~לא סיפור שלי אני רק תרגמתי אותו. ~כל הזכויות על הסיפור שמורות ל- @malfoyuh
