Dear Draco, pt.2 - דראקו היקר, חלק.2

22

א י ז ו ב ל

איזובל הרגישה שהיא נמשכת לספירלות ההתעתקות, ידה השמאלית שזורה בידו של דראקו וימינה אוחזת בסוודר הסרוג השחור שלו.

בשניות שהתפתלו באוויר ובמרחב ובזמן, זרועו הסתובבה סביב כתפיה, מקרבת אותה. היא נשמה את ריחו, המוכר כעת - רענן ונקי, כמו מנטה ותפוח ירוק.

לפני מספר חודשים היא מעולם לא הייתה מעזה להופיע עד כה בתדירות כה גבוהה כפי שעשתה כעת. זה היה דבר מסוכן, להתייצב עם מעט תחושת כיוון או למקום שאליו נוסעים. היא בנתה את היכולת להראות מרחקים ארוכים, אבל בכל זאת זה גרם לה להיות לחוצה לעשות את זה כל כך הרבה פעמים - גרם לה להיות לחוצה עוד יותר לראות גם את דראקו עושה את זה.

ברגע שהמסלול התממש מתחת לרגליהם ועצים התכרבלו מעל ראשם, היא הפילה את ידו. חום עלה ללחייה.

מתוך הרגל, פתחה את רוכסן את מעילה כשנכנסה לבית וחולצה את נעליה. דראקו חיקה אותה, בעט בעדינות את נעליו מעקביהם. "אה, אתה לא צריך -"

זווית הפה של דראקו התרוממה. "מגי מתייחסת לניקיון ברצינות רבה, כזכור."

"נכון," אמרה איזובל. "היית בבית הישן שלי. אז פגשת את אמא שלי?"

דראקו הנהן בקצרה. הוא לא אמר יותר.

הוא עקב אחריה למטבח. היא הביטה בו גורר כיסא ונשען עליו, רגליים ארוכות שרועות. זה היה מוזר מאוד לראות אותו כאן, במסגרת זו. לראות אותו יושב בגרביים ממש בחדר שאמה בזתה אינספור פעמים בשמו. לראות את עיניו האפורות בוהות בה כאן באופן אישי, ולא מתצלום בעיתון.

"אני אחזור מיד," אמרה.

היא הלכה לסלון, שם כיסה מדף ספרים מחצית משטח הקיר. היא שלפה אחד את אחד את אוסף ספרי המרפאים של אמה, עד שאספה ערימה עבה. ואז היא הציפה אותם חזרה למטבח שבו ישב. ענן אבק עלה כשהפילה אותם על השולחן. שוב, דראקו לא אמר דבר; המבט שלו סטואי ולא קריא.

איזובל ישב מולו. "קיוויתי שנמצא משהו על זיכרון כאן," אמרה. "עכשיו, כשאמא שלי מחוץ לבית, אני יכולה לקרוא את אלה בלי שהיא שמה לב." האשמה התפתלה במעיה ברגע שהמילים יצאו. כאילו שזה נוח שאמה הייתה בבית חולים.

דראקו לקח את הספר מראש ערימה; דחף אותו באצבעותיו הארוכות והדקיקות. "רעיון טוב."

איזובל נשמה. היא החליקה את הספר הבא מהערימה ופתחה אותו בדף ראשי הפרקים שלו. היא עקבה את האצבע לאורך התוכן, ובסוף ראתה את דראקו עושה את אותו הדבר. השולחן היה קטן, ולמרות שהם לא נגעו, היא הרגישה שרגליו קרובות לרגליה. היא החזיקה את רגליה, פחדה להיתקל בו בטעות.

היא קפצה קדימה אל פרק ספרה בנושא מדעי המוח, וחלפה על פני המוני מידע על שיקויים מתקנים, כישופי ריפוי, מחלות ועצמות שבורות. בשנה האחרונה, מאז שאמה חזרה לעבודה, לא פעם עלה בדעתה שהיא עשויה גם להיות מרפאה. איזובל מעולם לא הייתה טובה בשיקויים, מה שהייתה דרישה לרוב המרפאים, אך המחלקה הפסיכיאטרית תמיד שמרה על העניין שלה. לאחר המלחמה, היא ניחשה שהמחלקה זקוקה לעובדים כעת יותר מתמיד. אבל היא בקושי הצליחה לעבוד במחלקה הפסיכיאטרית, בעוד שנדמה ממוחה נראה עדיין חסר.