Dear Draco, pt.2 - דראקו היקר, חלק.2

37

לפני שאתם מתחילים לקרוא את הפרק.
תכנסו ליוטיוב/ספוטיפיי שלכם.
כדי שתוכלו לשמוע את השיר שיש למעלה
*תוך כדי שאתם קוראים את הפרק*.
(The Night We Met - Lord Huron
1 hour loop)
אתם תודו לי על זה.
ו..בהצלחה.

-

א י ז ו ב ל

איזובל לא ישנה. היא לא בכתה, לא זזה - פשוט שכבה במיטתה של אמה, מול החלון; צפתה בשמש נוסעת על פני השמים כשהזמן עובר לאט.

השמש שקעה והלילה ירד. היא עלתה, והיא שכבה דוממת.

השמש זרחה, כפי שהייתה בכל בוקר במשך כל חייה וכמו שתמשיך, כל יום. נראה לה מוזר שכדור הארץ עדיין מסתובב. נראה היה מוזר שחיים נמשכו כרגיל מחוץ לה כשהחיים שלה נקרעו זה עתה.

כשאביה מת, לבה התנפץ. היא הרגישה, במשך זמן רב, שלעולם לא תשמח שוב, שלעולם לא תחייך או תצחק או תוכל ליהנות מכלום. ההתמקדות שלה בטיפול באמה משכה אותה בתקופה ההיא. היא קמה מהמיטה כל יום, הכינה ארוחות וניקתה, הכל למען אמה. יחד הן למדו לחיות עם הכאב של מות אביה ובסופו של דבר, החלו למצוא שוב רגעי אושר.

עכשיו, לא נשאר לה מישהו לקום מהמיטה בשבילו.

אז היא לא עשתה זאת. היא שכבה בשקט. וכשהאור נעשה יותר מדי, היא משכה את השמיכה מעל ראשה כדי לחסום אותו.

מכיוון שדראקו היה איתה ברגעים הקרובים לפני ואחרי שנודע לה על מותו של אביה בשנה השישית, היא לא יכלה לזכור את הרגעים האלה. היא לא יכלה לזכור מה היא הרגישה או חשבה, רק זכרה שהגיעה הביתה לזרועות אמה המתייפחת. היא לא ידעה אם זה עשה את זה טוב יותר או יותר גרוע שבקושי זכרה את הרגע שבו היא, במובן מסוים, חיה מחדש.

היא איבדה את שלושתם עכשיו. והפעם, היא באמת לא ידעה אם תוכל לשמוח שוב.

מושג הזמן שלה התפרק. דקות הרגישו כמו שעות, ושעות נמוגו ללא הפרדה אחת לשנייה. לא היה לה שום רצון לקום, שום רצון לצאת מהבית ואפילו לא מהחדר. כל מה שהיא רצתה זה שאמא שלה תיכנס, תיקח אותה בזרועותיה ותגיד לה שהכל יהיה בסדר.

איזובל צפתה שוב בשמש שוקעת. בשלב כלשהו בין הערביים לשחר, היא נסחפה לשינה לא פשוטה.

-

היא התעוררה מקול דלת הכניסה שנפתחה.

איזובל הקשיבה לאדם שעובר בבית, צעדיהם איטיים וחסרי וודאות. כשהגיעו צעדים לחדרה של אמה, נשמעה דפיקה והיא התיישבה במיטה. "כן?"

הדלת נפתחה, ובלייז נכנס לחדר. איזובל התחכך בעיניה. "היי."

"היי." בלייז נע מהדלת אל השולחן בפינה. הוא התיישב שם, עיניים חומות חמות בוחנות את איזובל בחומרה. "אני כל כך מצטער על האובדן שלך," אמר. "ואני מקווה שזה בסדר שאני כאן."