נ ו ב מ ב ר 9 9 9 1
ש מ ו נ ה ח ו ד ש י ם א ח ר י ה ק ר ב
ב ה ו ג ו ו ר ט ס
א י ז ו ב ל
איזובל צפתה בדראקו עוד מגיל צעיר.
היא הייתה כל כך סקרנית, שזה השאיר טעם חמוץ בפיה. מרירה לדעת את פנים מוחו. לדעת מאיפה כל העוינות שלו; אם הוא באמת התכוון לעלבונות המלוכלכים שהוא העביר במסדרונות לאנשים שהוא לא אהב. אם הגיחוכים שלו באמת היו מלאים רוע לב ושנאה. לא היה איש מסקרן כל כך כמו הילד הלבן-בלונדיני שהסתובב סביב מגרשי הוגוורטס בראש מורם ושפה מסולסלת, כאילו העולם כולו נגדו. וזה, אם להיות הוגנים, כנראה היה נכון.
היא נהגה להתבונן בו מעבר לאולם הגדול, או מאחור בכיתה. עכשיו היא צפתה בו מעבר לרחוב, מוסתרת למחצה על ידי עמודי תאורה ותחנות אוטובוס.
לפני שאיזובל יאנג ודראקו מאלפוי דיברו אי פעם מילה אחת, היא בהתה בו ללא הפסקה. מבוזת כל הזמן על ידי הארי ורון, שבשנתם השלישית הקטינו את דראקו ללא יותר מאשר בריון במגרש השחקים - היא נהייתה אובססיבית ללנסות להבין אותו. עם מציאת סדק בפנים הקרות שלו.
עכשיו יותר מתמיד, היא רצתה להבין אותו. זה כנראה, חשבה, הדבר שהיא הכי רוצה. יש אנשים שרצו כסף, תהילה, כוח. הצלחה. מה שאיזובל רצתה היה להבין כיצד מישהו כמו דראקו מאלפוי התאהב במישהי כמוהה.
היא נשענה בגבה על קיר הלבנים. מאחורי חלון בדומה השלישית, חמישים מטרים משם, דראקו מילא קומקום חשמלי בכיורו. זו הייתה שגרה עבורו בשעה הזו של היום. כוסות תה אחרי ארוחת הערב, עוד בסביבות תשע. בפעמים בהן שהתה זמן רב יותר, לרוב הוא היה נשאר עד אחד עשרה. שתיין תה גדול. היא מעולם לא הצליחה להישאר בחוץ בכיבוי האורות, מכיוון שדראקו נטה להישאר ער עד שעות מאוחרות והיא לא יכלה להסתכן להיות האדם היחיד שנשאר ברחוב. היא לא יכלה לתת לו לראות אותה.
בבית הספר - בכל מבטה - היא מעולם לא ראתה אותו שותה תה, לזכרה. זה היה חדש.
והשיער הארוך והרופף יותר. גם זה היה חדש. זה היה נחמד, ובכן - לא צפוי. המאלפויים היו כל כך מטופחים. דראקו נראה מעט מבולבל בימינו, בצורה שקטה ולא מאיימת. הוא נראה שונה מאוד מהדראקו שהכירה.
אבל היא מעולם לא הכירה אותו באמת, הזכירה לעצמה, מקננת במעיל שלה. נשימתה נראתה באוויר הקר של נובמבר. לא משנה כמה היא ניסתה, הוא תמיד היה כל כך קשה לקריאה.
לא, היא בכלל לא הכירה את דראקו מאלפוי.
דראקו מאלפוי, כמו שהכירה אותו, היה מגעיל איום, יהיר ונמרץ. הוא השליך עלייה ועל חברותיה עלבונות בכל הזדמנות שהייתה לו. הוא היה אנוכי וזכאי. היא שנאה אותו, והוא שנא אותה.
ועדיין... ועדיין.
מקומטת באגרופה פיסת קלף קרועה וצהובה שאמרה משהו אחר לגמרי.
אהובתי היקרה ביותר.
הישארי עוד מעט.
הייתי נותן הכל כדי להחזיר אותך.
והכינוי הזה. בֶּלִי. היא שנאה גם אותו.
ללא התראה, דראקו פנה לעבר החלון. איזובל קיללה והביטה למטה, מעמידה פנים שהיא מרימה חוט רופף בידה. בראייה ההיקפית שלה הוא עצר לרגע... ואז, לאט לאט, חזר לתה שלו.
היא נשפה נשימה חדה ומיהרה משם, לעבר הסמטה השקטה שאהבה. זה הספיק לערב. היא באמת צריכה להתרחק זמן מה כדי להקל על החשדות שיש לו. אם היה מבין שעוקבים אחריו... ובכן, היא לא ידעה מה תעשה אז.
אבל אז זה שוב, זה מה שהיא אמרה לעצמה בכל פעם. בכל פעם שהיא באה לכאן, היא נשבעה שהיא לא תחזור לפחות שבוע-שבועיים. לפעמים היא אפילו שכנעה את עצמה שזה יהיה הביקור האחרון שלה, שהיא תסתלק ותשאיר את דראקו מאלפוי החמקמק מבולבל לעד.
אבל אז, היא תמצא את עצמה שוב. צופה בו.
לא, זו לא תהיה הפעם האחרונה.
~~~~~~~
סוף סוף חלק שתיים!
אל תשכחו להצביע לפרק♡
YOU ARE READING
Dear Draco, pt.2 - דראקו היקר, חלק.2
Fanfictionאהובתי היקרה ביותר, ~ ~החלק השני ל'דראקו היקר,' (חלק 1 בפרופיל שלי) ~לא סיפור שלי אני רק תרגמתי אותו. ~כל הזכויות על הסיפור שמורות ל- @malfoyuh
