Dear Draco, pt.2 - דראקו היקר, חלק.2

סוף.

כשאני סוף סוף מניחה את הקושי, היד שלי נוקשה וצפופה.

מילאתי ​​ערימה עבה של קלף במילות הסיפור שלנו - בכל מה שאני זוכרת. דראקו עזר, תרם היכן שהוא יכול, ויחד תיעדנו כל רגע ורגש.

יום אחד נזדקק להם. גם אם אף אחד לא ינסה לקחת שוב את הזיכרונות שלנו. יום אחד כשנהיה זקנים, המוח שלנו יאכזב אותנו.

שמירת הזיכרונות שלנו בבקבוקונים לא מספיקה לי. לא מספיק לחלץ אותם ולשים אותם במקום בטוח; לא אחרי כל מה שעברנו. אבל הכל בכתב עכשיו, וזה הכי הרבה שאני יכולה לעשות.

הקוטג' קטן, אבל זה כל מה שאנחנו צריכים. חלונות גדולים משקיפים לים. שמיכות סרוגות וכריות רכות נחבטות במושב החלון, שם שנינו יושבים. דראקו שקוע בספר, רגליו הארוכות שרועות על הספסל כשהוא קורא.

אני מתקרבת אליו, ועוטפת  את זרועותי סביב אמצעו. הוא מניח את הספר ומושך אותי לצד שלו. "כאן הסיפור שלנו מסתיים," אני אומרת לו. "כאן בקוטג', בדיוק כפי שתכננו את זה."

"בֶּלִי," אומר דראקו. זרועו מקיפה את מותני, והוא מסובב אותנו - מושך אותנו לאחור כך שנביט מהחלון, אל מרחב הים העצום. "בֶּלִי, הסיפור שלנו רק מתחיל."

~