Dear Draco, pt.2 - דראקו היקר, חלק.2

26

א י ז ו ב ל

השעה הייתה כמעט שתיים לפנות בוקר כשהגיעו לפארק הקרוב ביותר.

הפארק היה שקט, צעד אחד מרחובות העיר אך מוגן ובודד יותר. הוא היה נעול - הם התגנבו עם אלוהמורה - וכך, היה להם את מרחב הדשא והעצים לעצמם.

שניהם לקחו כוס נייר ממכונת הקפה ל חנות פינתית. דראקו מזג יין לכל אחד מהם, והקפיץ בכוס את כוסו כנגד זה. הם ישבו, דיברו. העצים החשופים לא מעטו כדי להגן עליהם מפני הקור, אך ככל שיש לאיזובל יותר יין במערכת שלה, כך היא הצליחה לשכוח זאת טוב יותר.

הכוכבים היו חלשים; קשה לראות מהעיר ומאורותיה, אך הירח זהר בעוצמה מעל הפארק. דראקו ישב עם מרפקיו על ברכיו. הוא לב קפוצ'ון שחור מתחת למעילו; כובע משוך מעל ראשו. איזובל ירתה בו מבטים כשלא הביט בדרכה; בחנה את אור הירח כנגד עורו החיוור של ידיו, את פיסות השיער הרכות בלטו מתחת לכובע שלו.

"אני מצטער שכעסתי, מוקדם יותר," אמר והפנה את פניו אליה. "כשחזרתי מהבר."

"גם אני מצטערת. אני יודעת שהייתי צריכה להישאר בבית." פשוט התגעגעתי אליך, חשבה.

חיוך משך את פיו. "אני שמח את כאן."

"נמאס לי מלהיות נעולה," אמרה לו. "אני שונאת את זה. אני שונאת את הבית ההוא."

"אני שונא את אמא לך שהיא נעלה אותך."

היא אחזה ביין שלה; בהתה במצולותיה. "אני יודעת שאתה שונא אותה," אמרה בהתאמה.

הוא הבריש את גב אצבעותיו בכף ידה. "התגנבת לאחוזה פעמיים," הוא אמר. "התגנבת ליד השערים והשוער והכל. אפילו לא ידעת איפה למצוא אותי בבית." הוא גלגל את עיניו. "יכולת להסתבך בצרות קשות בגלל זה. אז אני מניח שהופעה על סף ביתי בחצות היא לא בדיוק התנהגות מפתיעה."

היא הביטה אליו בחזרה מבולבלת. היא לא יכלה לדמיין את עצמה מתגנבת עכשיו לאחוזת מאלפוי; זה נשמע מפחיד.

דראקו רוקן את שארית היין שלו. "גם נהגת לשכוח את שרביטך בכל מקום שהלכת אליו," אמר.

את זה היא זכרה כל כך. "אמא שלי קודחת לי, עכשיו, לבדוק תמיד שיש לי אותו."

"שלחי לה את תודתי."

היא ניסתה לחייך, אך לא הצליחה. אמה ודראקו לעולם לא יאהבו זה את זה; אולי לעולם לא ייפגשו שוב. "תוכל לספר לי עוד?" היא שאלה אותו. "עוד דברים כאלה, שאני לא זוכרת. עוד עלינו."

"אם תרצי," הוא אמר והיא הנהנה.

הוא סיפר לה על מסיבת חג המולד של המשרד, ארבע שנים לפני כן. אמר לה שהוא עקב אחריה לגג והם הסתכלו על העיר והיא דיברה איתו לראשונה כאילו הוא רק חבר. לא דראקו מאלפוי, רק דראקו. שהיא הניפה את רגליה על הקיר וספרה בדיחות מטופשות והוא מצא את עצמו מתאהב בה. שהוא בז לעצמו על זה, אבל זה קרה, ללא דופי.